לפנינו משנה ד' בפרק א' של מסכת תמורה. שלושה מקרים נמנים בה, ושלושתם למעשה חורגים מנושא המסכת ואינם עוסקים בתמורה כלל. הסיבה להימצאותם כאן נעוצה במשנה הבאה, שבה נלמד כי אין תמורה עושה תמורה.
היסוד שממנו הושאלו המקרים:
קרבן א': מוקדש בקדושה גמורה, נניח כעולה.
קרבן ב': המנסה להמיר את ב' תחת א' - חלה על ב' קדושה נגזרת. זו התמורה, והיא נחשבת קרבן ומוקדשת אף היא.
קרבן ג': המנסה להמיר את ג' תחת ב' - אין מעמדו הנגזר של ב' עובר אל ג', וג' נשאר חולין.
כלומר, התמורה אינה יכולה להרחיב את מעמדה ולהעבירו הלאה: אף על פי שיש לה מעמד מיוחד ונגזר מכוח קרבן א' המקורי, אין בכוחה להנחילו לדבר שלישי. מושג מופשט זה מורחב בדרך של אנלוגיה לשלושת המקרים שבמשנתנו, ואף הקשר עצמו הוא מופשט.
המקרה הראשון - תערובת מדומע:
מדומע הוא תערובת של תרומה, המזון ההולך לכהן, ושל חולין, מזון רגיל ומותר. מאחר שיש בתרומה חומרות מסוימות, החמירו חכמים בכללי תערובת שיש בה תרומה יותר מן הרגיל. הכלל הבסיסי, בפשטות, הוא שנדרש פי מאה חולין כנגד התרומה כדי שהתערובת תותר.
למשל: היו לפניו מאה כוסות של קמח חולין, ונפלה לתוכן כוס אחת של קמח תרומה - כל התערובת מותרת באכילה, שהרי יש פי מאה חולין כנגד התרומה. די להוציא כוס אחת של קמח ולתתה לכהן, שכן זהו ממונו, ושאר התערובת מותרת.
אך אם היו לפניו תשעים ותשע כוסות בלבד של קמח חולין, ונפלה לתוכן כוס אחת של קמח תרומה - כל התערובת קיבלה מעמד של "מדומע", תערובת של חולין ותרומה. הכינוי נגזר מלשון הפסוק המכנה את התרומה "דמעה".
וכאן השאלה: תערובת מדומע זו, שאינה אלא אחוז אחד תרומה, נפלה לתוך קמח חולין רגיל. נמצא שהתרומה היא א', תערובת המדומע היא ב', והקמח החדש הוא ג'. נניח שנפלה כוס אחת מן המדומע לתוך ג'. האם נדרש פי מאה חולין כנגד כל כוס המדומע, כלומר מאה כוסות, או שדי בפי מאה מכמות התרומה שהייתה בתערובת - ומאחר שהכוס אינה אלא אחוז אחד תרומה, אין צורך אלא בקצת יותר מכוס אחת של קמח חולין כדי להתיר את הכול?
שורתה התחתונה של המשנה היא שאין למדומע מעמד הלכתי משל עצמו. אין עושים חישובי מדומע, אלא הכול נגזר מן התרומה: מחשבים כמה תרומה יש בתערובת השלישית, ואם יש פי מאה חולין כנגדה - מותר.
נחלקו כאן הראשונים: כאשר כוס המדומע נפלה לתוך ג', יש בה גם חולין וגם תרומה מעורבים, והשאלה היא אם חלק החולין שבה מצטרף לחשבון. רש"י והרא"ש, מן הראשונים האשכנזים, סוברים שכן; הרמב"ם סובר שלא. זו נקודה טכנית.
מכל מקום, זהו תוכן המשנה: "אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון" - אין תערובת המדומע מעבירה את מעמדה המסופק והמוגבל לדבר שלישי, "אלא לפי חשבון", לפי החשבון של כמות התרומה המצויה בתוכה. מבחינה רעיונית זהו אותו יסוד עצמו שבתמורה.
המקרה השני - מחמץ:
מקרה דומה, אך שונה: מחמצת, כלומר חומר מחמיץ. אין לכך כל קשר לפסח ולחמץ בפסח, אלא עניין אחר לגמרי. הכלל הכללי בתערובות הוא שמן התורה, כל עוד יש תערובת של שני דברים, הרוב קובע את מעמדה של כל התערובת, והמיעוט מאבד את מעמדו ברוב. זהו ביטול, המבוסס על הפסוק "אחרי רבים להטות" - הולכים אחר הרוב, ולתערובת מעמד הרוב.
במקרים מסוימים הצריכו חכמים יותר מרוב פשוט, והרעיון הבסיסי הוא שכל שהדבר ניתן לזיהוי, קשה לומר שאיבד את זהותו - שהרי אפשר, למשל, לטעום אותו. לפיכך אמרו חכמים שבעירוב טעם, כאשר טעמים מתערבים יחד, נדרש שיעור שבו יתבטל הטעם.
אלא שהמחמץ אינו טעם כלל, אלא חומר תפיחה. בימי המשנה לא היו שמרים טהורים כבימינו, ולפיכך השתמשו בבצק מותסס, בצק חמוץ, שהיה חומר התפיחה והפתיח לבצק החדש. אם הפתיח, השאור, הוא תרומה, והוא מחמיץ עתה בצק חדש - נמצאת לפנינו תערובת של תרומה וחולין, ולפי כללי מדומע שאמרנו נדרש פי מאה חולין כנגד.
אך דין מיוחד חל על חומרי תפיחה: אם הלחם מחומץ, ניכר שהוכנס לתוכו חומר תפיחה, ואין אדם יכול לרמות את עצמו ולומר שאינו נמצא - הרי הוא נמצא כאן בבירור, שהלחם לחם מחומץ. לפיכך, אף אם יש פי מאה חולין כנגד יחידת התרומה, אם התרומה הייתה חומר תפיחה - התערובת נשארת אסורה.
נמצא שא' היא התרומה, והיא גם מקור האיסור וגם החומר המחמיץ, השאור. נפלה לתוך ב', תערובת של חולין, והחמיצה אותה - הכול אסור בכל שיעור. זו תערובת מדומע שאין לאכול ממנה, שכן החומר המחמיץ אינו בטל, מפני שהוא צועק שהוא כאן בכך שהחמיץ את הלחם.
ואם נכנס ב' לתוך ג', אצווה אחרת של בצק - כמה נדרש? האם פי מאה כנגד כמות ב' שנפלה לתוך ג', או פי מאה, באופן יחסי, כנגד התרומה שהייתה בתוך ב' בלבד? התשובה היא כאפשרות השנייה, בדיוק כפי שאמרנו קודם: לפי חשבון. אין מעמד עצמי לא למדומע ולא למחמץ; התרומה היא האיסור, ואנו עושים את החשבון ומחשבים כמה תרומה יש כאן - יש פי מאה כנגדה, בטלה; אין - לא בטלה.
וזו לשון המשנה: "אין המחמץ מחמץ אלא לפי חשבון" - אין רואים את איסור החמץ כאילו החמיץ את חלק האיסור, ואין מתייחסים אליו כאל החלק האוסר, "אלא לפי חשבון" - מחשבים באופן יחסי כמה מן הכמות שנפלה פנימה הוא איסור בפועל. יש פי מאה כנגד התרומה שבפועל - הכול מותר; אין פי מאה כנגדה - הכול אסור כמדומע.
המקרה השלישי - מים שאובין ומקווה:
המקרה השלישי חורג מן הנושא לחלוטין, ואינו נכנס כלל לאותה אנלוגיה של א', ב' וג'. הוא הובא כאן משום הלשון "אלא לפי חשבון": מקרה נוסף, ממקור אחר במשנה, שבו הדברים נקבעים לפי החישוב. המקרה עוסק במים שאובין הנכנסים למקווה.
הכלל הבסיסי במקוואות הוא שנדרשות ארבעים סאה. לשם המחשה בלבד, ולא כהלכה: אפשר לדמות סאה למארז של שש בקבוקי מים בני שני ליטר, כשנים עשר ליטר בקירוב. ארבעים כאלה נדרשות למקווה כשר.
ואולם המים צריכים שלא יבואו מתוך כלי, אלא שיזרמו פנימה מעצמם, כגון מי גשמים. באו מתוך כלי הלכתי - הרי הם מים שאובין. וכאן ההבחנה:
מקווה שכבר כשר, כלומר שיש בו ארבעים סאה - אפשר לשפוך לתוכו מים שאובין כרצונו ולעולם לא ייפסל. אף כל האוקיינוס אם ישפוך לתוכו, נשאר כשר, שכל הנופל אל המקווה מיטהר עמו ונעשה חלק ממנו.
מקווה שאין בו ארבעים סאה - נפסל אפילו במעט מים שאובין, בשלושה לוגין בלבד, כליטר וחצי.
לפיכך, הרוצה לזרז את בניית מקוואו ואין לו מי גשמים, אינו יכול לשפוך מים פנימה, אך פתוחה לפניו דרך ההמשכה - מעין גרירת המים לאורך הקרקע. כיצד? מקווה שרובו כבר מצוי בו, עשרים ואחת סאה מתוך ארבעים, והן מי גשמים כשרים - את שאר תשע עשרה הסאה ממלא בכלי, והרי הן מים שאובין, אך אינו שופכן לתוך המקווה אלא על הרצפה בסמוך לו, במרחק שלושה טפחים לפחות, והן מתגלגלות וזורמות פנימה. זריקה זו נקראת המשכה, וכל עוד מים אלו הם המיעוט, תשע עשרה מתוך ארבעים, המקווה כשר.
שתי גישות יש בהבנת דברי המשנה כאן:
הפשט הראשון של הברטנורא, המבוסס על משניות במקומות אחרים: מקווה שהוא שילוב של מי גשמים ושל מים שבאו בהמשכה, מים שהיו בכלי ונשפכו על הקרקע ומשם זרמו פנימה - כשרותו תלויה בחשבון פשוט. אם קדמו ונאספו שם עשרים ואחת סאה של מי גשמים, שאר תשע עשרה הסאה יכולות לבוא בהמשכה על הקרקע, וכשר.
הסברה של הגמרא בתמורה, ובה מתמקד הרמב"ם, וכך מסתבר שהרי זו הגמרא שלפנינו: אף על פי שהכלל הוא ששלושה לוגין - כל לוג כחצי ליטר - הנכנסים למקווה שאין בו ארבעים סאה פוסלים אותו, אם באו אותם שלושה לוגין מארבעה כלים נפרדים ולא משלושה כלים, המקווה כשר.
אין כל זה הלכה למעשה בדיוק, וזה מעבר לתחום שברצוני לעסוק בו כאן. הנקודה היא לשון המשנה: "אין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון" - שיעור המים הפוסל את המקווה נקבע על פי המתמטיקה. יש לחשב את המספרים ולראות: האם יש לפנינו עשרים ואחת סאה מקוריות ותשע עשרה, או ארבעה כלים ולא שלושה - ואז הכול כשר.
מודה אני שמיהרתי במקרים אלו ולא עמדתי עליהם ביסודיות שאני נוהג בה בדרך כלל, אך מאחר שהם מסובכים ואינם קשורים לנושא המסכת, ואיני מבקש להשקיע חצי שעה בכל מקרה כפי שהוא אכן דורש - אקווה שתסתפקו בגישה זו.