משנה ג' בפרק ז' של מסכת תמורה. בשתי המשניות הקודמות עסקנו בהבדלים שבין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית, ואילו כאן באה המשנה ללמדנו את הדברים שבהם שווים השניים זה לזה - קדשים המוקדשים לקרבן על גבי המזבח מזה, וקדשים המוקדשים לבדק הבית מזה.
אין משנין אותן מקדושה לקדושה:
הדין הראשון המשותף לשניהם הוא שאין להקצות את ההקדש מחדש למטרה אחרת. אדם היה עשוי לחשוב שמשמעות ההקדשה היא הפרשה לגבוה בלבד, כך שאין אנשים רשאים להשתמש בו, אך בתוך מסגרת זו הרשות בידו להעבירו מסוג אחד למשנהו. על כך משיבה המשנה בשלילה: משהוקדשה הבהמה לקרבן מסוים, כגון עולה, נשארת היא עולה, וכן הלאה.
הוא הדין בהקדש בדק הבית: הנכנס לבית המקדש ורואה כי הגג דולף, ואומר "הרי כספי זה נתון לתיקון הגג" - שוב אין בידו להעבירו ולומר: "מוטב שאשתמש בו לתיקון הברז".
לדעת הברטנורא הדבר אמור מכל הבחינות, ואף אין להעביר מסוג אחד של בדק הבית לצורך אחר של בדק הבית. הרש והראב"ד חולקים עליו וסוברים כי בבדק הבית קיימת קדושה אחת כללית בלבד, ולפיכך ניתן להעביר מדבר פחות חשוב, כתיקון הגג הדולף, לדבר מקודש יותר, כתיקון המזבח. לשיטתם, מה שאין לעשות הוא מעבר מבדק הבית לקדשי מזבח או להיפך.
"ומקדיש נותן":
הוי"ו שבמשנה משמשת כאן במשמעות "אולם": אף שאין משנין מקדושה לקדושה, עדיין אפשר להקדיש את ערכו של דבר שהוא מקדשי מזבח. זהו הקדש ערך - הקדשה של אומדן שוויו, ואת אותו שווי יש לתת לבדק הבית.
כלומר, מי שיש בידו קרבן קיים המוקדש לקדשי מזבח, ואומר: "אף את זה ברצוני לתת לבית המקדש", אין ההקדשה חלה על הבהמה עצמה - כך לפי הברטנורא ורוב הפרשנים, למעט הרמב"ם - אלא הוא מתחייב בהתחייבות שנייה נוספת לתת את שוויו של אותו קרבן לבדק הבית.
לצורך הדיון: אדם שנדר להביא עולה השווה מאה דולר, והקדיש בהמה זו להיות עולה, ולאחר מכן אמר "הריני נותנה עתה לבית המקדש" - עליו לתת מאה דולר נוספים לבדק הבית. שיעור החיוב תלוי באופן ההקדשה:
נדר: מאחר שהאדם אחראי לקרבן ומחויב להחליף את הבהמה, ערכה אצלו הוא מלוא השווי. אם העולה שווה מאה, אף אצלו היא שווה מאה, ולפיכך עליו לתת מאה שלמים.
נדבה: אין הנודב נוטל על עצמו התחייבות אישית, אלא אומר שבהמה מסוימת זו מתנה לה'. משום כך אין כאן אחריות: אם נדרסה הבהמה, אין המקדיש חייב להחליפה, ואינו מקבל כל ערך של תחליף. כל הערך הכלכלי שיש לו בה הוא 'טובת הנאה' - הזכות לבחור מי יזכה להקריב עולה זו, כגון לתיתה לנכדו הכהן שיקריבנה ויקבל את עור הבהמה. לפיכך, במקום מאה יהיה השווי, למשל, עשרה - כשיעור טובת ההנאה - וזה כל שעליו לתת לבדק הבית. כך לומד הברטנורא.
הרמב"ם לומד באופן אחר: המקדיש עולה קיימת לבדק הבית, מכפיל למעשה את ההקדש שעל הבהמה, ורובצות עליה גם קדושת בדק הבית וגם קדושת קדשי מזבח. אמנם היא עולה על גבי המזבח, אך עליו לפדות את מרכיב השווי - אם שווה היא מאה דולר, יעשה פדיון על מרכיב בדק הבית ויתן מאה זו לבדק הבית. דין יוצא דופן, אך זו משמעות הדברים לשיטתו.
ראוי להבהיר בקצרה: המקדיש דבר מה בהקדש בדק הבית, ואומר "הרי עט זה נתון במתנה לבית המקדש", הרי הוא מעתה קודשי השם ורכושו של בית המקדש, ואין לבעלים בו חלק כלל ואין לו בו כל ערך כלכלי. לפיכך, אם יחזור ויקדישנו ויאמר "הריני מקדיש עט זה שוב לבית המקדש", לא יחול דבר, שהרי אין לו בו שום חלק.
"ומחרים נותן":
מלבד האפשרות להקדיש את השווי לבדק הבית, קיים מושג של חרם, שהוא מתנה לכהנים. כשם שיכול אדם לומר "הריני נותן את שווי עולה זו לבית המקדש", ובנדר עליו לתת את מלוא השווי, כך אם החרים - נותן הוא את התחייבות השווי לכהנים, אותם מאה דולר ששווה העולה.
ואם מתו - יקברו:
בשניהם, בקדשי מזבח ובקדשי בדק הבית, בהמה שמתה אין פודין אותה אלא קוברין אותה. כבר למדנו קודם שאין פודים בהמת קדשים כדי להאכילה לכלבים. שהרי המקדיש בהמה לשלמים ומתה קודם שהספיק להקריבה - אפילו היתה חיה ובעלת מום ופודה אותה, אפשרותו היחידה היא לאוכלה בלבד: אין הוא רשאי לעבוד בה ואינו רשאי להאכילה לכלביו. וכעת, משמתה ולא נשחטה, הרי היא נבלה ואין בה שום שימוש, ואכילתה אסורה, ולפיכך אין לפדותה כלל אלא קוברה ותו לא.
תנא קמא: הדין אחד אף בקדשי בדק הבית, ויסודו בפסוק. הכתוב בויקרא כ"ז, העוסק בהערכת בהמת הקדש הטעונה פדיון, קובע כי יש להעמיד את הבהמה לפני הכהן. מאחר שהדרישה היא העמדת הבהמה, בהמה שמתה ואינה יכולה לעמוד אינה כפופה להערכה זו הקובעת את דמי הפדיון. לדעת תנא קמא חל הפסוק במידה שווה על קדשי מזבח ועל קדשי בדק הבית: מתה - אינה יכולה לעמוד, ולפיכך אין לה פדיון ואין לה הערכה, אלא נקברת כמות שהיא.
רבי שמעון: אותו פסוק מדבר דווקא בקדשי מזבח, בקרבן, אך בקדשי בדק הבית, שההקדש הולך לבית המקדש, אין צורך שתוכל לעמוד. אמנם הנבלה אינה שווה הרבה, אך שווה היא משהו: כמזון לכלבים, כתמורה ממפעל דבק, וכעור בהמה לעשות ממנו ספה. לפיכך סובר רבי שמעון שקדשי בדק הבית שמתו - נפדים. המקדיש סוס לבדק הבית והסוס מת, חייב לפדות את הנבלה בכל שווייה, להוציאה מקדושתה ולמוסרה למי שיעשה בה שימוש, והכסף יילך לבית המקדש. זאת משום שהוא דוחה את החלת אותו פסוק על קדשי בדק הבית.
אולם אין הלכה כמותו, אלא כתנא קמא: אף קדשי בדק הבית שמתו, קוברין אותם.
נבהיר דבר אחד לסיום: אם היתה לאדם בהמה מתה מלכתחילה, כגון סוס מת בחצרו, והוא אומר "הריני נותנו לבית המקדש לבדק הבית" - בוודאי יכולים הם להפכו לממון על ידי מכירתו למפעל הדבק ולקבל את הכסף, ואין בכך כל בעיה. הבעיה אמורה דווקא בבהמה חיה שהוקדשה ולאחר מכן מתה.