מסכת תמורה, פרק א', משנה ג'. עד כה קבענו שניתן להעביר קדושה מבהמה אחת לבהמה אחרת בדרך של תמורה. כעת נשאלת השאלה: מה דינו של חלק מן הבהמה, איבר בודד? ומה דינו של ולד שטרם נולד, עובר שעודנו במעי אמו?
שתי הקדמות לפני לימוד המשנה:
ביאור המונחים: "אבר" או "אברים" - איבר מאיברי הבהמה, כגון רגלה. "עובר" (בעי"ן) - הבהמה השלמה שטרם נולדה, הוולד שבמעי אמו.
מחלוקת בהקדשת אבר: קיימת מחלוקת במקום אחר בש"ס באדם המקדיש בהמה, ואינו מקדיש את כולה אלא אומר שרגלה של בהמה זו תהא עולה - האם ההקדשה חלה. לדעת רבי יוסי, וכן לדעת רבי שמעון, ההקדשה חלה, ולא על הרגל בלבד: משהתקדשה הרגל, מתקדשת עמה הבהמה כולה לעולה. ואילו לדעת רבי מאיר ורבי יהודה, המקדיש את הרגל לא עשה ולא כלום.
הערת אגב שאינה מגוף העניין: לדברי הכול, המקדיש אבר שהנשמה תלויה בו - אבר שהבהמה זקוקה לו כדי להתקיים, כגון הלב, שאילו היה ניטל ממנה הייתה מתה במקום - האומר על בהמתו שהלב שלה יהא עולה, הלב מתקדש והבהמה מתקדשת עמו. אך אין זה נושאה של משנתנו.
לשון המשנה:
"אין ממירין אברים ועוברין" - המשנה נוקטת כדבר פשוט שאדם יכול להקדיש עובר במעי אמו. לפיכך, מי שבידו עובר מוקדש ובא להמיר עליו, ולומר שתחת העובר תבוא רגלה של בהמה פלונית - אין התמורה חלה.
"ולא עוברים ואברים" - וכן להפך: מי שבידו בהמה מוקדשת ובא להתפיס את קדושתו של אחד מאיבריה על עובר שטרם נולד - אין הדבר מועיל.
"ולא איברים ועוברים בשלמים" - אין מביאים אבר ואין מביאים עובר שטרם נולד ומחילים עליהם את קדושתם של שלמים, כלומר של בהמה שלמה מוקדשת. הטעם: האבר אינו בהמה ואינו קרוי בהמה, וכן העובר, הבהמה שטרם נולדה, עדיין אינו קרוי בהמה.
"ולא שלמים בהם" - מי שבידו בהמה מוקדשת, אינו יכול להמיר אחד מאיבריה בבהמה שלמה של חולין, וכן אינו יכול להמיר את קדושתה על עובר, על ולד, שכן אין אלו נקראים "בהמה". זו כל ההלכה, והיא פשוטה.
דעת רבי יוסי:
רבי יוסי לשיטתו, שהמקדיש איבר בודד סתם כך מקדיש בכך את הבהמה כולה, ולפיכך אף בתמורה ניתן להתפיס על איבר. מי שבידו בהמה מוקדשת יכול להביא בהמה נוספת ולומר שקדושתה של הבהמה המוקדשת תעבור על רגלה של הבהמה החדשה - והתמורה חלה, שכן משהתקדשה הרגל נגררת אחריה הבהמה כולה.
אולם אין הדבר אמור בכיוון ההפוך: אין אדם יכול לומר שקדושתה של אותה רגל אחת מן הבהמה המוקדשת תעבור על בהמה חדשה שלמה, שכן הרגל כשלעצמה אינה מספקת כדי להעביר את הקדושה. ואילו בהמה מוקדשת שלמה - די בה כדי להעביר קדושה אף לרגל אחת בלבד, וממנה מתפשטת הקדושה בכל הגוף.
וכך מנמק רבי יוסי: בדיני הקדש רגילים, שלא בתמורה, האומר שרגלה של בהמה זו תהא עולה - כולה עולה, ולא הרגל בלבד מתקדשת אלא כל הבהמה. כיוצא בזה בתמורה: האומר שרגלה של הבהמה החדשה, שאינה מקודשת, תהא תמורה תחת הבהמה המוקדשת שבידו - התמורה חלה, וכל הבהמה מתקדשת ולא רגלה בלבד, מפני שהקדושה מתפשטת מן הרגל אל שאר הגוף.
להלכה:
אין הלכה כרבי יוסי, ואין אדם מקדיש אבר בדרך תמורה. ההלכה היא כרבי מאיר וכרבי יהודה, שהמקדיש - שלא בתמורה - אבר חיוני של בהמה, שהנשמה תלויה בו, כגון הלב, הרי כל הבהמה מתקדשת. אך אף הם מודים, וכן נפסקה ההלכה, שהאומר שלבה של בהמת חולין זו יהא תמורה לבהמה מוקדשת זו - אין דבריו מועילים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אין תמורה חלה על איברים ועל עוברים, לא בכיוון זה ולא בכיוון זה, משום שאין האבר קרוי בהמה ואין העובר שטרם נולד קרוי בהמה. עמדנו על שיטת רבי יוסי, הסובר שכשם שהמקדיש איבר מקדיש את כל הבהמה, כך ניתן להתפיס תמורה על איבר והקדושה מתפשטת ממנו בכל הגוף, ועל כך שאין הלכה כמותו.