במשנה ג' שבפרק ג' של מסכת תמורה עוסקים אנו במי שהקדיש בהמה נקבה לקרבן שאינו בא אלא מן הזכרים - עולה ואשם - ובדין ולדותיהן ותמורותיהן.
המקדיש בהמה נקבה לעולה:
קרבן עולה אינו בא אלא מן הזכר, ולפיכך בהמה נקבה שהוקדשה לעולה לעולם לא תוקרב על המזבח. אף על פי כן חלה עליה קדושה, אלא שאינה אלא קדושת דמים - כעין 'מקום שמור' שערכה מוקדש, וכשתימכר ישמשו דמיה לקניית קרבן כשר.
השאלה העומדת לפנינו היא מה דינה בינתיים, כאשר ילדה ולד זכר. כבר למדנו כי מעמדו של הולד נגזר ממעמד אמו, וכאן האם הוקדשה לעולה ואין בה אלא חיסרון היותה נקבה. האם נאמר שהולד עולה הוא, וכיוון שזכר הוא הרי הוא כשר להקרבה? או שמא הפגם המהותי שבאם - היותה נקבה, המונע ממנה להיקרב - עובר אף אל הולד, ואף שזכר הוא אין הקדושה עוברת אליו בשיעור המכשירו לקרבן עולה?
דעת התנא קמא, וכן היא ההלכה: הולד, ככל דין אמו, ירעה עד שיפול בו מום, ואז יימכר, ומן הדמים שיתקבלו ממכירתו - וכן מדמי האם לעניין זה, לדעת הרמב"ם - תיקנה עולה אחת מן הזכרים ותוקרב. כלומר, אף הולד אינו קרב, כשם שאין האם קרבה.
רבי אלעזר חולק ואומר: "הוא עצמו יקריב עולה" - מאחר שכל הפסול שבאם לא היה אלא היותה נקבה, וולד זה אין בו חיסרון זה, הרי הוא כשר להיקרב. ואין ההלכה כמותו.
הערה בשמות: רבי אליעזר ורבי אלעזר:
ראוי לציין כי קיים כאן חילוף גרסאות ונוסחאות בשאלה אם השם הוא אליעזר או אלעזר. עניין זה עולה פעמים אין־ספור בכל הש"ס, אך הוא חשוב במיוחד לקראת המשנה הבאה, שבה נמצא מחלוקות שבהן רבי אליעזר ורבי אלעזר עומדים זה כנגד זה. ובכן, רבי אליעזר - הוא רבי אליעזר בן הורקנוס - אינו בעל המימרא שבמשנתנו; המדבר במשנתנו הוא רבי אלעזר, הוא רבי אלעזר בן שמוע.
המפריש נקבה לאשם:
המקרה הבא דומה מאוד לקודמו: אדם המקדיש בהמה נקבה לאשם, כגון שאמר על כבשתו "הרי זו לאשמי". אף האשם, כעולה, אינו בא אלא מן הזכר. ישנם שישה סוגי אשמות; רובם באים מן האילים - כבשים זכרים בוגרים - ומקצתם אף מכבש זכר צעיר. לדוגמה, מי שמעל בקדשי בית המקדש חייב להביא איל, ואילו הוא הקדיש כבשה נקבה.
אומרת המשנה: "תרעה עד שתסתאב" - כבמקרה הקודם, אין בהמה זו קרבה, אלא רועה עד שיפול בה מום קבוע. ובאותה שעה "תימכר", "ובדמיה אשם" - בדמיה ייקנה איל זכר, והוא יהיה האשם.
ומה אם כבר הקריב אשם אחר?
אדם עשוי לומר: מעלתי ואיני רוצה להמתין; שמא לא יפול בבהמתי מום כלל, או שיארך הדבר שנתיים, ואיני חפץ להישאר שרוי בחטאי כל אותו זמן. לפיכך יביא איל ויקריב אשם מעילה, ובנקבה יטפל לכשיגיע זמנה. במצב זה מתעוררת בעיה הדומה לזו שהזכרנו במשניות הקודמות, והיא עתידה להיות נושאו המרכזי של הפרק הבא - חטאות המתות.
חמישה תרחישים הם שבהם באה חטאת על סוגי חטאים שונים ואינה יכולה להיקרב מסיבה כלשהי, ולפיכך נותרת למות. אחד מחמשת המקרים הוא מי שכבר הביא חטאת אחרת, ונותרה בידו חטאת שאין לה לאן ללכת. אולם ההלכה למשה מסיני שלימדה כלל זה לימדה גם שאין הוא נוהג אלא בחטאת ולא באשם. האשם אינו קרב, אך מה ייעשה בו?
אומר התנא קמא: "יפלו דמיה לנדבה". אין זה ביטוי שיש לתרגמו כפשוטו, אלא כוונתו לדבר מסוים מאוד: בבית המקדש היו שופרות - מעין תיבות, כקופות צדקה - וכמה מהם היו מיועדים במיוחד למטרה זו. הכסף שימש לרכישת עולות ציבור מכספי ציבור, והן נקראו 'קיץ המזבח'. שכן בזיון הוא לבית המקדש שיהא המזבח בטל, ולפיכך כשאין קרבן על המזבח מביאים עולת ציבור לשמור על האש דולקת. השופר נקרא כך על שם צורתו המיוחדת. זהו אפוא דין 'מותר אשם' - מצב כללי שבו נותרו בידי אדם מעות שיועדו לאשם ואינו יכול להוציאן, שכן כבר קיים את חובת אשמו.
דעת רבי שמעון: "תימכר שלא במום":
רבי שמעון סובר שאין צורך להמתין עד שיפול מום בנקבה שהוקדשה לאשם. מכיוון שלעולם לא תוכל לקרב כאשם מחמת היותה נקבה, הרי זה כמום קטלני - כמי שהקדיש חמור, או אפילו פר, לאשם, שאין הדבר אפשרי כלל. ממילא אין כאן אלא קדושת דמים, שמירת ערך בלבד, וניתן למכרה מיד ולקנות בדמיה קרבן מתאים.
ואם תשאלו: מדוע המתין רבי שמעון עד כאן להשמיע את דעתו, והרי בתחילת המשנה נשנה מקרה דומה מאוד בעולה? מדוע לא אמר גם שם שתימכר מיד? נראה שהתשובה היא, שבעולה קיים מושג של עולה מן הזכר גם באופן אחר - עולת העוף. אמנם אין בהמה נקבה קרבה עולה, אך המושג אינו בלתי אפשרי לחלוטין ואינו סתירה מוחלטת מיניה וביה, ולפיכך חלה על הבהמה רמת קדושה מסוימת שאינה מאפשרת למכרה מיד, אלא יש להמתין עד שיפול בה מום. דרך כלל דין זה נוהג בקדושת הגוף, ואילו בהמה זו אין בה אלא קדושת דמים - הרי זה מקרה ביניים מיוחד ביותר. אך באשם, אומר רבי שמעון, אין שום תרחיש של אשם נקבה, ואין דבר כזה כלל - האשמות זכרים הם תמיד. לפיכך אין כאן אלא קדושת דמים, והיא נמכרת מיד, וממירים אותה בכסף לקניית הזכר הראוי לאשם. וההלכה כתנא קמא.
תמורת אשם, ולדותיה וולדי ולדותיה:
מכאן עוברת המשנה לדון בתמורות, שכן אף התמורה, בחטאת, היא אחת מחמש חטאות המתות. וכאן הוקבלו לכך מקרים שבהם לא חטאת לפנינו אלא אשם שאינו יכול להיקרב. הרי שאמר על בהמה "זו אשמי", ולאחר מכן לקח בהמה אחרת והמיר בה. מה דינה של הבהמה השנייה, שחלה עליה קדושת אשם ואינה יכולה לקרב, שהרי אין מביאים שני אשמות ודי באחד?
אומרת המשנה, שתמורת האשם, ולד תמורתה, וולד ולדן - וכן ולדה של האשם עצמו כשהיא נקבה - וכל אותה שרשרת עד סוף כל הדורות, כל אלה "ירעו עד שיסתאבו", ייפדו ויימכרו, "ויפלו דמיהן לנדבה". כל הכסף המתקבל מבהמות אלו שקדושת אשם עליהן קרוי 'מותר אשם' - מעות אשם שנותרו ואינן ניתנות להוצאה - והוא ניתן לרכישת עולות ציבור, קיץ המזבח. זו שיטת התנא קמא, שיטת חכמים, וכן ההלכה. אך יש לפנינו דעות נוספות:
רבי אליעזר (בן הורקנוס) אומר "ימותו": אין הכוונה כחטאות המתות, שבהן נועלים את הבהמה בחדר ללא מזון - בכך נדון בעזרת השם בפרק ד' - אלא שנותנים לה לרעות עד שתמות מאליה. כל ימי חייה יוצאת היא למרעה, אלא שלעולם אין פודים אותה ואין מוכרים אותה להביא בדמיה קרבן.
רבי אלעזר (בן שמוע) אומר "יביא בדמיהן עולות": אכן מקבלים את הדמים לאחר שנפל בבהמה מום קבוע, אלא שאין נותנים אותם לקופת הציבור לעולת קיץ המזבח, אלא קונים בהם עולה פרטית ומקריבים אותה. אף העולה קדשי קדשים היא כאשם. לדעתו, כל 'מותר' שנשתייר מן האשם - בין שהקדיש מעות מרובות מכדי הצורך ובין שנותר עודף - ילך לקניית עולות פרטיות, והן נקרבות כעולתו הפרטית של המקדיש.
להבדל שבין דעת התנא קמא לדעת רבי אלעזר, בין עולת ציבור לעולת יחיד בעניין זה, נחזור בקרוב במשנה הבאה.
אשם שמתו בעליו ושכיפרו בעליו:
עדיין נותר לנו לדון במשנתנו בכמה אשמות נוספים המקבילים לחטאות המתות, ואף בהם נחלקו באותה מחלוקת עצמה:
אשם שמתו בעליו: אדם שמעל, למשל, וייחד בהמה לאשמו, ומת בטרם הקריבה. יורשיו יורשים אותה, ואינם יכולים להקריבה - שהרי הוא אינו זקוק עוד לכפרה.
אשם שכיפרו בעליו: שאבד האשם שייחד או שלא הקריבו, והקריב אשם אחר על אותו חטא, ונותר בידו זה שלא קרב.
בשני המקרים הללו סובר התנא קמא "ירעו עד שיסתאבו" - נותנים להם לרעות עד שיפול בהם מום, וימכרו, "ויפלו דמיהן לנדבה", והדמים ניתנים לבית המקדש לקניית עולות ציבור, קיץ המזבח. רבי אליעזר אומר "ימותו", כבמקרה הקודם: אין עושים בהם דבר, אלא רועים עד שימותו. ורבי אלעזר אומר, אף הוא כשיטתו הקודמת, "יביא בדמיהן עולות" - לא כסף לעולת ציבור של קיץ המזבח, אלא עולה פרטית ואישית.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין המפריש נקבה לעולה - שהיא רועה עד שתסתאב ובדמיה עולה, ואת מחלוקת רבי אלעזר בדין ולדה הזכר; את דין המפריש נקבה לאשם, ואת דין דמיה כשכבר כיפרו בעליו באשם אחר - "יפלו דמיה לנדבה", לשופרות שבבית המקדש לקיץ המזבח; את שיטת רבי שמעון שתימכר שלא במום, וטעם החילוק בינה לבין העולה; ולבסוף את שלוש השיטות בתמורת אשם, בוולדותיהן, ובאשם שמתו בעליו או שכיפרו בעליו - נדבה, מיתה, או עולות.
במשנה הבאה נדון באריכות בהשלכותיו של ההבדל שבין עולת ציבור לעולת יחיד, שבו נחלקו התנא קמא ורבי אלעזר.