משנה ג' בפרק ה' במסכת תמורה עוסקת בבהמה מעוברת - פרה, עז או כבשה - שאדם בא להקדישה, ותוך כדי כך מבקש ליתן לעובר שברחמה מעמד שונה משל אמו, מבחינת סוג הקורבן.
למדנו קודם לכן שהעובר שבמעי אמו מקבל את מעמדו מן האם, ועמדנו על שני מקרים: בהמה שנתעברה לאחר ההקדשה, שבה נחלקו התנאים ואיננו עוסקים בה כעת; ובהמה שהייתה מעוברת כבר בשעת ההקדשה, שבה נחלקו האם העובר הוא "ירך אמו", כלומר כאבר נוסף מאברי האם, או שמא הוא בריה נפרדת בפני עצמה, ולפנינו שתי מציאויות נבדלות. במחלוקת זו לא נכריע. מכל מקום, הכול מודים שהעובר שבמעי אמו יכול לקבל מעמד מן האם, ולפיכך נדון במי שמנסה להקדיש את האם ואת העובר לשני מעמדים שונים - לשני סוגי קורבנות.
המקרה הפשוט - הקדשת הוולד תחילה:
האומר "ולדה של זו עולה והיא שלמים" - העובר שבמעיה יהיה עולה והאם עצמה תהיה שלמים - "דבריו קיימים". אין כל ספק שהדבר מועיל, ולאם ולעובר יהיו שני מעמדים שונים. הטעם: משייחד תחילה את העובר, נמצא שהאם עדיין חולין ורק העובר שבתוכה יצא להקדש. ומשמקדיש לאחר מכן את האם בנפרד, שוב אין מעמדה מתפשט אל הוולד, שכן הוולד כבר מיועד מראש, ומי שכבר חל עליו מעמד אחד אינו יכול לקבל מעמד אחר בענייני קורבנות.
הקדיש את האם תחילה - שיטת רבי מאיר:
אך מה הדין באומר על פרתו, עזו או כבשתו המעוברת: "הרי זו שלמים וולדה עולה", כלומר האם תהיה מסוג אחד והעובר שבמעיה מסוג אחר? על כך שונה המשנה: "הרי זו ולד שלמים, דברי רבי מאיר" - גם האם, שנקבעה כשלמים, וגם הוולד שבמעיה יהיו שלמים, ואילו לאמירתו השנייה, שהעובר יהיה עולה, אין כל תוקף.
טעמו של רבי מאיר: הוא סובר בכל מקום "תפוס לשון ראשון". כאשר אדם אומר אמירה מורכבת בעלת שני חלקים, והחלק השני אינו מתיישב עם הראשון או אף סותר אותו, אנו אומרים שהלשון הראשונה היא שתפסה והיא שנתכוון לה, ואילו לדבריו האחרונים אין תוקף. משאמר שהבהמה שלפניו שלמים, חל הדבר ממילא אף על העובר שבמעיה, וכשהוא מוסיף רגע לאחר מכן שהוולד יהיה עולה - כבר איחר את המועד.
האם יש כאן ראיה לשאלת 'ירך אמו'?
אין בכך הכרעה בשאלה אם העובר הוא כירך אמו, כאבר נוסף שלה, או בריה נפרדת בפני עצמה, שהרי בין כך ובין כך, כשהוא מקדיש את הבהמה כולה הוא מקדיש גם את האם וגם את שבמעיה. יש מקום לדייק מלשון המשנה "הרי זו ולד שלמים", ולא "הרי זו שלמים" בלבד: הלשון "ולד שלמים" מורה שהוולד טפל לאם, ובכך רמז לסברת ירך אמו. אולם הגמרא מעלה דיוק זה ודוחה אותו: רב בדק ומצא גרסה אחרת במשנה, שבה נשמטה המילה "ולד", ואין להביא משם ראיה. עיקר החידוש כאן הוא אפוא שיטתו של רבי מאיר: תפוס לשון ראשון, ואין הדיבור השני מבטל את הראשון.
שיטת רבי יוסי:
"אמר רבי יוסי: אם לכן נתכוון מתחילה, הואיל ואי אפשר להוציא שני שמות כאחת - דבריו קיימים". אם מלכתחילה, בשעה שאמר שהאם תהיה מסוג אחד והעובר מסוג אחר, הייתה בדעתו מחשבה מורכבת זו על שני חלקיה, הרי שמאחר שאי אפשר לאדם להוציא שני שמות בבת אחת, נאלץ בהכרח לומר את דבריו על האם ועל הוולד בזה אחר זה. לפיכך שתי אמירותיו קיימות. וטעמו של רבי יוסי, שהוא סובר בכל מקום "אף בגמר דבריו אדם נתפס" - אף דבריו האחרונים תופסים.
נמצא למעשה, שאם בשעה שאמר על האם שהיא שלמים כבר היה בדעתו: "ובעוד רגע אומר שהוולד יהיה עולה, ואיני רוצה לכללו בהכרזה זו" - חלה ההקדשה כדבריו. ומטעם זה יש לשאול אותו בפועל לכוונתו: כשאמרת שהאם שלמים והוולד עולה, האם היה הוולד כבר בדעתך באותה שעה, או שמא תחילה אמרת שהאם שלמים, ורק לאחר מכן נולדה בך מחשבה שנייה שיהיה הוולד עולה? נמלך בדעתו לאחר מכן - אין אמירתו מועילה. הא למדת, שאין הדברים קיימים אלא אם כן הייתה כוונתו למחשבה השנייה כבר בשעת אמירת הראשונה, כמחשבה אחת מורכבת.
וכך שונה המשנה במפורש: "ומי שאמר הרי זו שלמים ונמלך ואמר ולד עולה - הרי זה ולד שלמים". מי שהקדיש תחילה שלמים, ולאחר מכן נמלך בדעתו, חזר וייחד את הוולד לעולה - אין דבריו האחרונים תופסים, ושניהם, האם והוולד, שלמים.
מדוע נצרך הסיפא?
ולכאורה יש לתמוה: משהשמיענו רבי יוסי ברישא שדווקא אם נתכוון מתחילה דבריו קיימים, מכלל הן אתה שומע לאו - שאם לא נתכוון מתחילה אלא נמלך, אין דבריו קיימים. מדוע, אם כן, הוצרכה המשנה לשנות זאת שוב במפורש בסיפא?
אלא שרבי יוסי בא להשמיענו שדיני "תוך כדי דיבור" אינם חלים בהקשר של הקדשת בהמות, וכפי שנראה במשנה הבאה - אף לא בתמורה.
גדר "תוך כדי דיבור":
כלל הוא שלעיתים פיו של אדם, ולעניין זה אף גופו, מקדים במעט את מוחו, ומיד לאחר אמירתו אומר לו מוחו: לא לכך נתכוונת, אמור דבר אחר. וההלכה היא שאם חזר וניסח את כוונתו בצורה מתוקנת בתוך פרק זמן קצר ביותר הנקרא "תוך כדי דיבור", שיעורו כשיעור הזמן של דיבור. נחלקו בשיעורו: זמן אמירת "שלום עליכם", או "שלום עליכם רבי", או "שלום עליכם רבי ומורי". הפוסקים נטו לשיעור הארוך, "שלום עליכם רבי ומורי", שהוא כשתי שניות. אם בתוך זמן זה אמר דבר אחר, בכוחו לבטל בדרך כלל את דבריו הראשונים.
לדוגמה: אדם נטל כוס מים ובירך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ", ומיד נזכר שאין זה מן העץ אלא ברכת "שהכול", והוסיף "שהכול נהיה בדברו" ותיקן את עצמו. האם עלתה לו הברכה ורשאי הוא לשתות? התשובה: אם אמר "שהכול נהיה בדברו" בתוך כדי דיבור לברכה הראשונה - התיקון מועיל.
המקרים שאין בהם "תוך כדי דיבור":
כלל זה אינו חל בכל מקום. בארבעה עניינים אין הוא חל כלל:
קידושי אישה.
גירושי אישה.
מגדף, המקלל את השם.
עבודה זרה.
והרשב"ם מבאר את הטעם: אמנם לעיתים מקדים הפה את המוח, אך לא בדברים כבדי משקל כגון קללת השם, חלילה, או נשיאת אישה. וכיוצא בזה כאן, מוסיפה המשנה לרשימה זו אף את ההקדש, שאין דיני תוך כדי דיבור חלים עליו.
להלכה: נפסק כרבי יוסי. לפיכך, מי שאמר שני דברים שהם מחשבה כפולה, והשני אינו מתיישב עם הראשון או אף סותר אותו, שואלים אותו בפועל לכוונתו ומאמינים לדבריו. ואם נמלך בדעתו לאחר האמירה הראשונה, אפילו חזר בו ואמר דבר אחר בתוך כדי דיבור, באותן שתי שניות - אין בכך ממש בהקשר של הקדשת בהמות. הדיבור הראשון עומד בעינו, ואין כאן דין תוך כדי דיבור.