משנה תמורה, פרק ב', משניות ב-ג. בחלק זה אנו עוברים לנושא חדש: השוואה בין ההלכות והחומרות החלות על קדשים רגילים לבין אלו החלות על תמורה. בסך הכול נמנות שלוש חומרות החלות על הקדשים, שתי חומרות החלות על התמורה, והלכות נוספות השוות בשניהם.
הגדרת המונחים:
בהמה א' - תחילת הקדש: הבהמה המקורית, שהוקדשה בהקדשה מילולית - "הרי זו עולה" או כיוצא בזה, בהכרזה שהיא מוקדשת.
בהמה ב' - התמורה: בהמה שנייה, שעליה נאמר שתהא תמורתה של א', חליפתה או תחתיה. כל אחד מן הביטויים הללו מלביש את ב' בקדושה כשם שהיא בא'. אמנם זהו איסור מן התורה, אך התמורה חלה בפועל.
על יסוד חלוקה זו קובעת המשנה: "חומר בקדשים מבתמורה" - יש חומרות החלות על א' ואינן חלות על ב', "ובתמורה מבקדשים" - ויש חומרות החלות על ב' ואינן חלות על א'. ומהן?
שלוש החומרות שבקדשים ואינן בתמורה:
"שהקדשים עושין תמורה ואין תמורה עושה תמורה" - בהמת א', שהוקדשה מלכתחילה כתחילת הקדש, בכוחה לפעול תמורה; אך בהמת ב' אינה יכולה לפעול על בהמה נוספת שתהא אף היא תמורה. כלומר א' עושה ב', אך ב' אינה עושה ג'. ראוי לציין שא' יכולה לעשות ב1, ב2 וב3, ובכל פעם זהו איסור נפרד, ואף על פי כן אין אחת מהן עושה ג'. יסוד הדבר בלשון הפסוק "ותמורתו יהיה קדש" - תמורתו קדש, ולא תמורת תמורתו.
"הציבור והשותפים מקדישים אבל לא ממירין" - ציבור רשאי לקנות בהמה ולהקדישה, כגון לקרבנות המוסף והתמיד, וכן שני שותפים רשאים לקנות שלמים במשותף ולהביאם יחד, ואין בכך בעיה. אך אין הם יכולים לעשות תמורה, ואין בכוחם ליצור בהמת ב' מבהמת א' המוחזקת בבעלותם המשותפת. מקור הדין בלשון "ימיר" - לשון יחיד ולא לשון רבים, ולפיכך אין תמורה חלה על בהמה שבעליה רבים.
"מקדישים איברים ועוברים אבל לא ממירין" - אדם יכול להקדיש איבר בודד, כגון לומר שרגלה של בהמה פלונית מוקדשת לעולה, וההקדשה תקפה מבחינה הלכתית. וכן יכול הוא לומר שעוברה של הבהמה, שטרם נולד, מוקדש לעולה, וגם הקדשה זו חלה.
במקרה של עובר הדבר פשוט: משנולד הוא קרב לעולה. באשר לאיבר, אם ברצונו להגביל את ההקדש לרגל בלבד, עליו למכור את הבהמה לאדם אחר המבקש להביא עולה. הפרה שווה אלף דינרים והרגל שווה מאה: הקונה נותן אלף, תשע מאות נשארים בידי הבעלים, והמאה הנותרים - דמי פדיון הרגל - חייבים לשמש לקניית עולה. תנאי זה אין ממנו מנוס.
אגב הדברים, כפי שהוזכר קודם לכן, האומר על אחד מן "האיברים שהנשמה תלויה בהם" - כגון הלב או הראש - שהוא עולה, נעשית הבהמה כולה עולה. זו נקודה צדדית, ועיקר הדין הוא שיש דבר כזה להקדיש רגל או עובר כבהמת א', "אבל לא ממירין" - אין עושים תמורה על איבר בודד או על עובר. הטעם: הפסוק נוקט "בהמה", ואיבר אינו בהמה, וכן עובר שטרם נולד אינו בהמה. משום כך אין איבר או עובר יכולים להיות בהמת ב'. אלו שלוש החומרות החלות על תחילת הקדש ואינן חלות על תמורה.
חומר בתמורה מבקדשים:
מנגד ישנן חומרות - אחת לדעת תנא קמא, ושתיים בצירוף דעת רבי יוסי - החלות על בהמות התמורה ואינן חלות על ההקדש המקורי. הראשונה שבהן: "שהקדושה חלה על בעלת מום קבוע ואינו יוצא לחולין ליגזז ולהיעבד".
להבנת הדברים: בנסיבות רגילות, כאשר אדם מבקש לעשות תחילת הקדש בבהמה שיש בה מום קבוע, אין היא יכולה להתקדש כקרבן. אם אמר "הרי זו עולה" ולבהמה שפה שסועה או שחסרות לה שיניים וכיוצא בזה, מלבד שעבר על לאו מן התורה ולוקה, הבהמה אמנם מוקדשת - אך לא בקדושת הגוף, קדושה עצמית, שהרי אינה ראויה לעלות על המזבח, אלא בקדושת דמים בלבד, קדושת ערך, שרק שוויה מוקדש.
שוויה של הבהמה צריך לעלות למזבח, אך הבהמה עצמה אינה יכולה. לפיכך יש להביא בהמה אחרת או כסף ולפדות עליהם את השווי, ובדמים לקנות בהמה שנייה. פדיון זה מותיר את הבהמה המקורית מחוללת לגמרי, שהרי לא הייתה בה אלא קדושת דמים; ומשהוסר השווי ונפדתה הקדושה על מטבע, יוצאת הבהמה לחולין. כל עוד היא מוקדשת כבעלת מום יש לנהוג בה כבקרבן, אך משנתחללה חוזרת היא להיות פרה רגילה, ומותר לגזוז אותה, להעבידה במחרשה, וחלבה מותר.
לעומת זאת, הלוקח בהמה בעלת מום - שנקטע זנבה או כיוצא בזה - ואומר עליה שתהא תמורה תחת א', התמורה חלה אף שהבהמה בעלת מום, ובהמת ב' מקבלת קדושת הגוף עצמית. מנין? מן הפסוק האוסר להמיר טוב ברע או רע בטוב: "טוב" הוא בהמה תמימה ו"רע" הוא בעלת מום, ומשמע שהממיר רע בטוב - הרי שהתמורה חלה. לפיכך העושה תמורה בבהמה שיש בה מום קבוע, הבהמה מקבלת קדושת הגוף. אין היא יכולה לעלות על המזבח ויש לפדותה ולקנות בדמיה קרבן ראוי, אך מאחר שהייתה בה קדושה עצמית, נותר בה שריד קדושה לעולם.
וזוהי לשון המשנה: "שהקדושה חלה על בעלת מום קבוע" - חומרה היא בתמורה שהקדושה חלה עליה אף שיש בה מום קבוע. "ואינו יוצא לחולין ליגזז ולהיעבד" - אף לאחר שנפדתה ונקנה בדמיה קרבן אחר, מאחר שהייתה כאן קדושת הגוף נותר שריד של אותה קדושה, ואין להתייחס אליה כחולין גמורים. הלכות שונות נאמרו בה, ובכללן איסור גיזה - אין לגזוז את צמרה - ואיסור עבודה, שאין להעבידה במשיכת מחרשה וכיוצא בזה. זהו ההבדל הראשון.
"עשה שוגג כמזיד בתמורה":
"רבי יוסי בר יהודה אומר: עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין" - זהו ההבדל השני, והלכה כמותו. בנדרים רגילים ובהקדשת בהמות, שהם מאותו סוג של יכולת הלכתית, נדרש שיהיו פיו וליבו שווים, שיתכוון לְמה שהוא אומר ויאמר את שהוא מתכוון. המתכוון להקדיש את פרתו השחורה, ובעת שאמר "הרי זו" הביט בפרה הלבנה, הצביע עליה ואמר "הפרה הלבנה עולה" - אמירתו בטלה לחלוטין. הפרה הלבנה אינה מוקדשת, שהרי לא נתכוון לה, והפרה השחורה אינה מוקדשת, שהרי לא הזכירה, ועליו לחזור ולהקדיש מחדש.
החידוש כאן הוא שבתמורה, האומר דבר בטעות - כגון שרצה להמיר את הפרה השחורה תחת א' ואמר שהפרה הלבנה תהא התמורה - אף שנפלטה האמירה מפיו ולא נתכוון לה, מאחר שאמרה הרי היא מחייבת, מלבד עצם האיסור שבדבר. נמצא ששוגג, אמירה בטעות, מועיל בתמורה כמזיד, אמירה מכוונת, וזה ייחודי לתמורה ואינו נוהג בבהמת א'.
יסוד הדין הוא מילה מיותרת בפסוק: "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" - גם הוא, המקור, א', וגם תמורתו, ב', מתקדשים. והנה לשון ההוויה נשנית פעמיים באותו משפט: "והיה" ו"יהיה". לשם מה נדרש ה"יהיה" השני, והלא ניתן היה לומר "והיה הוא ותמורתו קודש"? אלא שבא לרבות מצב נוסף שיתקדש, והוא ההקדשה בשוגג. לפיכך אמרה המשנה שבתמורה עשה הכתוב שוגג כמזיד, ואילו במוקדשין לא עשה שוגג כמזיד, ובבהמת א' אין הדבר כן.
חמישה שאינם מתקדשים לא כהקדש ולא כתמורה:
עד כה עסקנו בהבדלים שבין א' לב'. כעת אנו באים לומר שישנם חמישה סוגי בעלי חיים שאינם כשרים כלל, לא להיות בהמת א' ולא בהמת ב'. לכל אחד מהם בעיה משלו שבגינה מיעטה אותו התורה, שאינו יכול להיות קרבן. ואלו הם, כלשון המשנה: "רבי אלעזר אומר: הכלאיים והטריפה ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושים ולא מקדישין".
הכלאיים: ולד שאביו עז ואמו כבשה, ונמצא שאין הוא לא עז ולא כבשה. והואיל והפסוק מונה במפורש שלוש אפשרויות - "שור או כשב או עז" - וכפל בו "או" פעמיים, ללמד שדווקא שלוש אפשרויות אלו ולא אחרות, יצא הכלאיים מן הכלל.
הטריפה: בהמה שיש בה מום קטלני שעתידה למות ממנו, אינה כשרה לקרבן לעולם. אף דין זה נלמד מפסוק שכבר עמדנו עליו בסוף מסכת בכורות: במעשר בהמה נאמר "כל אשר יעבור תחת השבט", שהעשירי עובר תחת השבט. ודרשו שרק בהמה היכולה להלך בעצמה תחת המקל כשרה. בהמה שנקטעה רגלה מעל הארכובה אינה יכולה להלך שם, וזו אחת משמונה עשרה הטריפות, ומכאן למדנו שהדין נוהג בכולן.
יוצא דופן: בהמה שהוצאה מן הצד, בניתוח קיסרי, שלא כדרך לידה רגילה. הפסוק אומר "שור או כשב או עז כי יולד", ואילו יציאה מן הצד אינה קרויה לידה, ולפיכך אין הבהמה יכולה להיות קרבן.
טומטום ואנדרוגינוס: בעלי חיים שמינם מסופק. טומטום - שערוותו מכוסה בקרום ואין ניכר אם זכר הוא או נקבה. ואנדרוגינוס - שיש בו סימני זכרות וסימני נקבות כאחד. התנא שלנו סובר שאנדרוגינוס אינו לא זכר ולא נקבה אלא בריה שלישית, מעין כלאיים. ומאחר שהתורה מדקדקת שיהא הקרבן זכר או נקבה, כל קרבן כדינו, ואילו הטומטום והאנדרוגינוס אינם לא זה ולא זה - אין שניהם יכולים להתקדש לקרבן.
לפיכך אומרת המשנה "לא קדושים" - אינם מתקדשים, לא כבהמת א' ולא כבהמת ב'. הלוקח בהמה אנדרוגינוס ואומר עליה "הרי זו עולה" - לא עשה כלום, ואין היא נעשית א'; ואם אמר עליה שתהא תחת א' שלו - לא עשאה ב'. ועוד, "ולא מקדישין" - אין נוטלים בהמה שכבר נתקדשה ונפל בה אחד מן הפגמים הללו כדי לעשות בה תמורת ב'.
ובאיזה אופן מדובר? רוב המקרים הללו, ובמיוחד האנדרוגינוס, הטומטום והכלאיים, מעולם לא היו יכולים להיות קרבן, ואין הם יכולים להיות בהמת א' המשפיעה קדושה על ב'. אך בשניים האחרים, הטריפה ויוצא דופן, יש אופן שבו יכלו להשקיע קדושה:
טריפה: זהו המקרה הברור ביותר. אדם הקדיש בהמה תמימה והיא קרבן גמור, בהמת א' בקדושת הקדש לגיטימית, ולאחר מכן נעשתה בה מכה קטלנית. מעתה שוב אין בכוחה להשפיע קדושה על ב'.
יוצא דופן: אדם שהקדיש את הוולד במעי אמו, ואמר שוולדה של בהמה פלונית יהיה עולה, ולבסוף לא יצא הוולד כדרכו אלא דרך הצד, בניתוח קיסרי. נמצא הוולד יוצא דופן, ואין בכוחו להקדיש ואין בכוחו לעשות תמורת ב'.
לסיכום: בחלק זה למדנו את ההשוואה שבין תחילת הקדש לתמורה. שלוש חומרות בקדשים: הקדשים עושים תמורה ואין תמורה עושה תמורה; הציבור והשותפים מקדישים ואינם ממירים; ומקדישים איברים ועוברים ואין ממירים בהם. ומנגד בתמורה: הקדושה חלה על בעלת מום קבוע בקדושת הגוף, ואף לאחר פדיונה אינה יוצאת לחולין ליגזז ולהיעבד; ולדעת רבי יוסי בר יהודה, עשה בה הכתוב שוגג כמזיד. לבסוף עמדנו על חמשת הסוגים - כלאיים, טריפה, יוצא דופן, טומטום ואנדרוגינוס - שאינם קדושים ואינם מקדישים, לא כבהמת א' ולא כבהמת ב'.