תמורה פרק ד' משנה ג': חמשת המקרים של תמורה ד:ג

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

תמורה פרק ד', משנה ג'. בחלק הקודם עסקנו בחמש החטאות המתות, ובהן חטאת שנתכפרו בעליה - חטאת שבעליה קיבלו כפרה ממקום אחר, ולפיכך היא מונחת עד שתמות. ראינו כי דין זה נאמר דווקא במקרה שהבהמה הראשונה אבדה והופרשה בהמה אחרת תחתיה, ונחלקו בו רבי וחכמים:

שיטת רבי: אף אם נמצאה הבהמה הראשונה לפני שהוקרבה השנייה, ברגע שהוקרבה השנייה נעשית הראשונה חטאת שנתכפרו בעליה ומונחת למות.
שיטת חכמים: אם נמצאה הראשונה לפני הקרבת השנייה, אין כאן דין נתכפרו בעליה כלל. מקריב את השנייה, והראשונה תימכר משייפול בה מום ודמיה יפלו לנדבה - לקיץ המזבח.

לפי שתי השיטות, אין דין נתכפרו בעליה אלא במקרה של אבידה. במשנה הקודמת למדנו כי מעות שהופרשו לחטאת דינן כדין החטאת עצמה, וכנגד הנחת הבהמה למיתה נאמר במעות שיוליכן לים המלח. משנתנו מרחיבה ומפרטת את כל המקרים שבהם הופרש דבר ראשון, אבד, והופרש דבר שני תחתיו.

במשנתנו חמישה מקרים. ארבעת הראשונים מפעילים את אותם עקרונות, ובניגוד למשנה הקודמת - משנתנו נשנתה כשיטת רבי, כלומר שקיימת בעיה והבהמה מונחת למות (או שהמעות הולכות לים המלח) אף אם נמצאה הראשונה לפני שהוקרבה השנייה. הדבר יתפרש להדיא בסוף המשנה.

מקרה ראשון - מעות שאבדו ומעות תחתיהן:

"המפריש מעות לחטאתו ואבדו" - אדם הפריש כיס מעות לקניית חטאת, והכיס אבד. "והפריש מעות אחרות תחתיה" - הפריש כיס מעות שני לקניית חטאת. "לא הספיק ליקח בהן חטאת עד שנמצאו המעות הראשונות" - בטרם קנה בהמה בכיס השני, נמצא הכיס הראשון, וכעת מונחים לפניו שני כיסים. הדין: "יביא מאלו ומאלו חטאת" - מצרף את שני הכיסים וקונה מהם חטאת אחת, "והשאר יפלו נדבה" - העודף דינו כמותר חטאת, והולך לקיץ המזבח.

הלכה זו היא כשיטת רבי, וההיגיון שבה מוכיח זאת: לדעת חכמים אין כל צורך לצרף את שני הכיסים, שכן ניתן לקנות חטאת מכיס אחד, והשני ייחשב כמותר חטאת ויפול לנדבה - שהרי משנמצא הכיס הראשון קודם הכפרה, אין בו דין נתכפרו בעליה ואין מקום להולכה לים המלח. אך לשיטת רבי, אם יקנה ויקריב מכיס אחד בלבד, יתחייב הכיס השני בהולכה לים המלח, ולפיכך יש לצרפם מלכתחילה כדי למנוע מצב זה.

מקרה שני - מעות שאבדו ובהמה תחתיהן:

אדם ייעד מעות לחטאת - "המפריש מעות לחטאתו ואבדו" - והמעות אבדו. "והפריש חטאת תחתיה" - הפריש בהמה ממשית לחטאת תחת המעות. "לא הספיק להקריבה עד שנמצאו המעות" - בטרם הקריב את הבהמה נמצאו המעות, "והרי חטאת בעלת מום" - ובינתיים נפל בבהמה מום. הדין: "תימכר" - מוכר את הבהמה בעלת המום, "ויביא מאלו ומאלו חטאת" - מצרף את המעות שנמצאו עם דמי הבהמה וקונה מהם חטאת, "והשאר יפלו נדבה" - והעודף לקיץ המזבח.

גם כאן הדין כשיטת רבי, ובנוחות רבה נפל בבהמה מום, כך שעדיין לא היה נתכפרו בעליה וניתן לפתור את הבעיה בצירוף. אילו הייתה הבהמה תמימה, לשיטת רבי היה מקריב את הבהמה והמעות היו הולכות לים המלח. לשיטת חכמים, מאחר שהמעות נמצאו קודם הכפרה, אין דין מיתה - ואין צורך בצירוף: קונה חטאת בדמי הבהמה או במעות שנמצאו, והנותר הולך לקיץ המזבח. ואילו הייתה הבהמה תמימה, לדעת חכמים היה מקריב אותה, והמעות לא היו הולכות לים המלח אלא נופלות לנדבה.

מקרה שלישי - בהמה שאבדה ומעות תחתיה:

"המפריש חטאתו ואבדה" - הקדיש בהמה לחטאתו והיא אבדה. "והפריש מעות תחתיה" - הפריש מעות לקניית חטאת תחתיה. "לא הספיק ליקח בהן חטאת עד שנמצאת חטאת, והרי היא בעלת מום" - בטרם קנה בהמה במעות נמצאה הבהמה הראשונה, ובה מום קבוע. הדין: "תימכר" - מוכר את הבהמה, "ויביא מאלו ומאלו חטאת" - מצרף את דמיה עם המעות שהפריש וקונה חטאת, "והשאר יפלו נדבה" - והעודף, שדינו כמותר חטאת, הולך לקיץ המזבח.

אף זו שיטת רבי, הסובר שעצם האבדה יצרה את הבעיה, ואין נפקא מינה בכך שהשנייה טרם קרבה. אילו לא היה בבהמה מום, היה מקריבה והמעות היו הולכות לים המלח. לשיטת חכמים, מאחר שנמצאה קודם הכפרה, אין דין מיתה: מקריב את הבהמה, והמעות נעשות מותר חטאת ונופלות לנדבה.

מקרה רביעי - בהמה שאבדה ובהמה תחתיה, ושתיהן בעלות מום:

"המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה" - הקדיש בהמה לחטאת, אבדה, והקדיש בהמה שנייה תחתיה. "לא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה, והרי שתיהן בעלות מום" - בטרם הקריב את השנייה נמצאה הראשונה, ובשתיהן נפל מום קבוע. הדין: "יימכרו" - מוכר את שתיהן, "ויביא מאלו ומאלו חטאת" - ובדמי שתיהן קונה בהמה שלישית אחת שתהיה חטאתו, "והשאר יפלו נדבה" - והעודף לקיץ המזבח.

זו שיטת רבי. לדעת חכמים אין צורך בכך כלל: מוכר אחת מהן ומביא בדמיה חטאת, ומוכר את השנייה ודמיה הולכים לקיץ המזבח.

מקרה חמישי - שתיהן תמימות, ובו מחלוקת רבי וחכמים:

מה הדין כאשר לא נפל מום באחת מהן, ולפניו שתי בהמות תמימות שהוקדשו שתיהן לחטאת אחת - כגון ראובן שחילל שבת בשוגג והפריש עליה חטאת? כאן נאמרת המחלוקת במפורש, והיא הנושא המרכזי של הסוגיה: רבי סובר שמשאבדה הראשונה והופרשה אחרת תחתיה, שוב אין תקנה, והראשונה מונחת עד שתמות; וחכמים סוברים שאם נמצאה קודם הכפרה, אין עליה דין שנתכפרו בעליה ואין בה דין מיתה, אלא דינה כמותר חטאת.

"המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, לא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה, והרי שתיהן תמימות" - הקדיש בהמה לחטאת ואבדה, הקדיש שנייה תחתיה, וקודם שהקריבה נמצאה הראשונה, ושתיהן תמימות וכשרות להקרבה. אומר רבי: "אחת מהן תקרב חטאת והשנייה תמות, דברי רבי" - אחת קרבה חטאת, והשנייה נעשית חטאת שנתכפרו בעליה ומונחת עד שתמות.

"וחכמים אומרים" - מאחר שהראשונה נמצאה קודם שנתקבלה הכפרה, אין כאן דין חטאת שנתכפרו בעליה. ובלשונם: "אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שכיפרו הבעלים" - אין דין מיתה אלא כשנמצאה לאחר שהוקרבה השנייה. "ואין המעות הולכות לים המלח אלא שנמצאו מאחר שכיפרו הבעלים" - וכן במעות שהוקדשו לחטאת: אין מוליכין אותן לים המלח אלא אם נמצאו לאחר שכבר נתכפרו הבעלים בקרבן השני.

לסיכום: משנתנו מפרטת חמישה מקרים של הפרשה שאבדה והפרשה שנייה תחתיה - מעות ומעות, מעות ובהמה, בהמה ומעות, שתי בהמות בעלות מום, ושתי בהמות תמימות. בארבעה הראשונים הפתרון הוא צירוף הדמים לקניית חטאת אחת והעודף לנדבה, ובאחרון נאמרה המחלוקת במפורש: לרבי אחת קרבה והשנייה מתה, ולחכמים אין דין מיתה (ואין הולכה לים המלח) אלא כשנמצאה לאחר שנתכפרו הבעלים.

להלכה אין הדבר מוכרע, והרמב"ם מסתפק בה. מכל מקום, משנתנו נשנתה סתם כרבי, ואילו המשנה הקודמת נשנתה סתם כחכמים.

המאמר המקורי

אות תמורה ד:ג

הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן, לֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן חַטָּאת עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמָּעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמָּעוֹת, וַהֲרֵי חַטָּאת בַּעֲלַת מוּם, תִּמָּכֵר, וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן חַטָּאת עַד שֶׁנִּמְצֵאת חַטָּאתוֹ, וַהֲרֵי הִיא בַעֲלַת מוּם, תִּמָּכֵר וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן בַּעֲלוֹת מוּם, יִמָּכְרוּ, וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן תְּמִימוֹת, אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב חַטָּאת וְהַשְּׁנִיָּה תָּמוּת, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַטָּאת מֵתָה אֶלָּא שֶׁנִּמְצֵאת מֵאַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, וְאֵין הַמָּעוֹת הוֹלְכוֹת לְיַם הַמֶּלַח אֶלָּא שֶׁנִּמְצְאוּ מֵאַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים: In the case of one who designates money for purchase of his sin offering, and the money was lost, and he designated other money in its stead, and he did not manage to purchase a sin offering with that money before the original money was found, he should bring a sin offering from a combination of this original money and that money designated in its stead, and the remainder shall be allocated for communal gift offerings. In the case of one who designates money for purchase of his sin offering, and the money was lost, and he designated an animal as a sin offering in its stead, and he did not manage to sacrifice the animal before the money was found, and the animal that he designated as a sin offering is blemished, the animal shall be sold; and he brings a sin offering from a combination of this original money and that money received for the sale of the blemished animal, and the remainder shall be allocated for communal gift offerings. In the case of one who designates a sin offering and the animal was lost, and he designated money in its stead, and he did not manage to purchase a sin offering with that money before his sin offering was found, and the animal is blemished, the animal shall be sold; and he brings a sin offering from a combination of this money that he designated and that money received for the sale of the blemished animal, and the remainder shall be allocated for communal gift offerings. In the case of one who designates his sin offering and the animal was lost, and he designated another animal in its stead, and he did not manage to sacrifice the sin offering before the first sin offering was found, and both of the animals are blemished, the animals shall be sold; and he brings a sin offering from a third animal that he buys with a combination of the money from the sale of this animal and from the sale of that animal, and the remainder shall be allocated for communal gift offerings. In the case of one who designates his sin offering and the animal was lost, and he designated another animal in its stead, and he did not manage to sacrifice the sin offering before the first sin offering was found, and both of the animals are unblemished and fit for sacrifice, one of them shall be sacrificed as a sin offering and the other shall be left to die; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: A sin offering is not left to die unless it was found after its owner achieved atonement; and the money is not taken to the Dead Sea unless it was found after its owner achieved atonement.