נעבור לפרק ד', משנה ב'. משנה זו היא המקום הראשון שבו אנו עוסקים במפורש במצב של 'נתכפרו הבעלים', והחידוש העיקרי שבה נוגע לדינם של מעות שהופרשו לחטאת.
לשון המשנה:
"המפריש חטאתו ואבדה" - ראובן הקדיש כבש ואמר "הרי זו חטאתי", ולאחר מכן אבדה הבהמה.
"והקריב אחרת תחתיה" - הוא הביא בהמה אחרת ונתכפר בה.
"ואחר כך נמצאת הראשונה" - הבהמה הראשונה נמצאה לאחר הכפרה, ודינה שתמות: מניחים אותה עד שתמות, ואין כאן עניין של שנה ראשונה וכיוצא בזה.
זהו מקרה קלאסי של 'נתכפרו הבעלים', ואין בו מחלוקת: הן לשיטת חכמים והן לשיטת רבי, כאשר נמצאה הבהמה בשלב מאוחר זה, לאחר שכבר קיבלו הבעלים כפרה, בוודאי מניחים אותה למות. לדעת חכמים, אילו הייתה הבהמה הראשונה נמצאת קודם הקרבת השנייה, לא היו מניחים אותה למות.
המפריש מעות לחטאת:
החידוש המרכזי מצוי בחלקה השני של המשנה, הקובע כי כסף שהופרש עבור חטאת דינו כדין החטאת עצמה: "המפריש מעות לחטאת ואבדו" - אדם הפריש שקית מעות ואמר שזהו הכסף שבו תיקנה חטאתו, ואבדה השקית. "והקריב חטאת תחתיהן" - הביא בהמה אחרת לקורבן ונתכפר בה. "ואחר כך נמצאו המעות" - הכסף נמצא לאחר שכבר קיבל כפרה.
אף כאן מסכימים חכמים ורבי שבנקודה זו כבר מאוחר מדי לקבל כפרה. הכסף שיוחד לחטאת דינו כאילו כבר נקנתה בו הבהמה והוקדשה לחטאת. אלא שכאן אין בהמה שתונח עד שתמות, ולפיכך קובעת המשנה: "ילכו לים המלח" - יש להשליך את המעות לים המלח, כך שאיש לא יוכל להשתמש בהן, והן אסורות בהנאה מדרבנן. השלכה לים המלח היא המקבילה, בכסף, לדין ההנחה עד שתמות.
מהי המשמעות של "ילכו לים המלח"?
יש אומרים כי הכוונה לאיבוד בלבד. לפי זה, "ים המלח" אינו אלא ביטוי לכך שאיש לא יוכל להגיע אל הכסף עוד, וטוב באותה מידה לכתוש את מטבעות הכסף לאבק ולהשליכו לים התיכון. אין בכך בעיה, שכן כל הנקודה היא שלא יוכלו בני אדם להשתמש בו עוד.
אחרים לומדים כי "ים המלח" נאמר דווקא על ימים מלוחים, כגון הים התיכון או ים סוף, ואין הדבר תלוי בים המלח שליד מצדה. הטעם לכך: אם יושלך הכסף לנחלים ולנהרות של מים מתוקים, עדיין יוכלו אנשים להגיע אליו, ואילו כשמושלך לאוקיינוס או לים התיכון, שוב לא יגיע אליו איש.
לסיכום: בכל אופן, הנקודה היא שיש לסלק את הכסף מן העולם, ובוודאי אסור ליהנות ממנו לעולם, לכל הפחות מדרבנן.