עתה נעסוק במשנה ב' שבפרק הראשון של מסכת תמורה. יסוד הדברים בפסוק "ואם המר ימיר בהמה בבהמה" - הבהמה שבה עוסקת התורה היא הבהמה המבויתת: פרות, עזים וכבשים. כל דבר שהוא בגדר בהמה - פרה, עז או כבש, זכר או נקבה, זקן או צעיר - נחשב בהמה, וכשר לשמש לא רק כמקור הקדושה (שהרי זהו עניינם של הקדשים), אלא אף כמקבל אותה, ולפיכך ניתן לעשות תמורה בכל אחד מהם.
"ממירין מן הבקר על הצאן":
"ממירין מן הבקר על הצאן" - ניתן להביא פרה או שור שעדיין אינם מוקדשים, והם יקבלו את הקדושה בהיעשותם תמורה עבור בהמת הצאן המוקדשת (וצאן כולל עזים וכבשים כאחד).
"ומן הצאן על הבקר" - ניתן להביא עז או כבש, בהמה מן הצאן, והיא תהיה התמורה עבור השור או הפרה שהוקדשו.
"מן הכבשים על העזים" ו"מן העזים על הכבשים" - באופן דומה ניתן להמיר כבשים בעזים, ועזים בכבשים המוקדשים.
"מן הזכר על הנקבות" ו"ומן הנקבות על הזכר" - נקבה מוקדשת ניתן להמיר בזכר, ובבהמה נקבה ניתן להשקיע את קדושתו של הזכר.
"מן התמימים על בעלי מומין ובעלי מומין על התמימים" - אף מבהמה תמימה על בהמה בעלת מום, ומבהמה בעלת מום על בהמה תמימה.
ומקור הדברים: "שנאמר: לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב" - הפסוק אומר במפורש שאין להחליף ואין להמיר; "טוב ברע" - הבאת בהמה תמימה תחת בהמה בעלת מום, "או רע בטוב" - בהמה בעלת מום תחת בהמה תמימה. וממשיכה המשנה ומבארת: "איזהו טוב ברע? בעלי מומין שקדם הקדשן את מומן".
בעל מום שקדם הקדשו למומו:
נבאר את הדברים: כיצד יכול בעל מום להיות מוקדש מלכתחילה? הכלל הוא, שבהמה שיש בה מום קבוע, כגון שפה שסועה, והמקדיש אומר עליה "בהמה זו תהיה עולה" - אין חלה עליה קדושת הגוף. אין היא מקבלת קדושת מזבח ואינה כשרה לעלות עליו, אלא חלה עליה קדושת דמים בלבד - לא קדושה עצמית, אלא קדושה חיצונית, קדושת שוויה. משמעות הדבר שאין להביאה עוד כקרבן מחמת מומה, וכל שניתן לעשות הוא למוכרה או לפדותה, ובכסף לקנות בהמה אחרת לאותו סוג של קרבן. וכך, המקדישה לעולה פודה אותה בכסף, ובכסף קונה בהמה אחרת להביאה עולה.
אם כן, מהו המקרה שבו יש בהמה מוקדשת שהיא בעלת מום, וקדושתה מועברת על בהמת חולין תמימה? הרי אם אין בה אלא קדושת דמים, אין בכוחה להעביר קדושה, שכן אין תמורה בדבר שאין בו אלא קדושת דמים.
על כך משיבה המשנה: "בעלי מומין שקדם הקדשן את מומן" - מדובר בבהמה שהוקדשה בעודה תמימה וללא מום, ורק לאחר מכן, בטרם הובאה כקרבן, נעשתה בעלת מום. במקרה זה חלה עליה קדושת הגוף, קדושה עצמית הראויה לעלות על המזבח; ואף שכעת אי אפשר להקריבה מחמת מומה הקבוע, וההלכה היא שיש לפדותה - הואיל ויש בה קדושת הגוף, אפשר לעשות בה תמורה. זוהי נקודת המשנה.
"ממירין אחד בשניים ושניים באחד":
ממשיכה המשנה ואומרת: "ממירין אחד בשניים ושניים באחד" - אם יש שתי בהמות מוקדשות, ניתן לעשות בהן תמורה על בהמה שלישית; וכן "שניים באחד", שניתן לקחת שתי בהמות ולהחיל עליהן את הקדושה מבהמה מוקדשת אחת. וכן "אחד במאה ומאה באחד" - אחד תמורת מאה, או מאה תמורת אחד.
ורבי שמעון חולק ואומר: "אין ממירין אלא אחד באחד" - אין תמורה אלא באחד תמורת אחד, ואי אפשר להמיר אחד ביותר מאחד. וטעמו: "שנאמר: והיה הוא ותמורתו" - הפסוק נוקט לשון יחיד; מה "הוא" מיוחד ולשון יחיד הוא, אף "תמורתו" מיוחד ולשון יחיד - אחד בלבד, ולא יותר מאחד.
שורש המחלוקת:
המחלוקת נסבה על השאלה האם המילה "בהמה" יכולה לשמש אף בלשון רבים. הדבר דומה למילה fish באנגלית, המשמשת הן לדג אחד והן לדגים רבים, וכן המילה sheep - כבשה אחת או כבשים רבות. האם, אם כן, יכולה להיות "בהמה" אחת ו"בהמה" שתיים?
לכאורה התשובה שלילית, אך יש ראיה מספר יונה: הכתוב אומר "ובהמה רבה", דהיינו בהמות רבות. הדברים נאמרו בהקשר העיר נינווה, שהיו בה מאה ועשרים אלף בני אדם ובהמות רבות. הרי ש"בהמה" עשויה לשמש בלשון רבים. משיב רבי שמעון: אמת הדבר, אך אין זה אלא בהקשר של המילה "רבה" - "בהמה רבה", בהמות רבות; אולם "בהמה" בפני עצמה אינה לשון רבים. ומשום כך עומד רבי שמעון על שיטתו שאין ממירין אלא אחד באחד.
להלכה:
אין ההלכה כרבי שמעון אלא כתנא קמא, שאכן ניתן להמיר אחד בשניים ושניים באחד. ולפיכך, אדם המביא שתי בהמות או עשר בהמות ומקדיש את כולן על ידי המרתן בבהמה המוקדשת האחת - מתחייב מלקות על כל בהמה ובהמה שהקדיש; ואם הביא עשר, מתחייב עשר פעמים.