תמורה פרק ז', משנה ב'. משנה זו משלימה את הנושא שבו פתחנו במשנה הקודמת: ארבע החומרות החלות על קדשי בדק הבית - ההקדשה לתחזוקת בית המקדש - ואינן חלות על קדשי מזבח, הם הדברים הקרבים על גבי המזבח.
החומרה הראשונה - המקדיש בסתם:
אדם המקדיש דבר מבלי לפרש למה הקדישו, ואומר רק "זה מוקדש" - הקדשו הולך לקדשי בדק הבית ולא לקדשי מזבח. הנקודה העיקרית כאן היא שהיה מקום לומר שההקדש הסתמי יינתן לכהנים כחרם, אך אין הדבר כן: כאשר אין המקדיש מפרש את כוונתו, ההקדש הולך לבדק הבית - לערכו הכספי של הדבר לצורך אחזקת בית המקדש.
נראה כי מדובר גם במקרה שאדם מקדיש בהמה בלא לפרש לשם מה, שאף היא הולכת לקדשי בדק הבית ולא לקרבן. עניין זה שנוי במחלוקת במסכת שקלים (פרק ד', משנה ז'), ונראה שהמשנה שלנו הולכת בשיטת רבי אליעזר: אף שאין ראוי לעשות כן, ואין אדם רשאי להקדיש לבדק הבית בהמות הראויות לעלות על גבי המזבח, בדיעבד ההקדש חל.
כיצד ייראו הדברים למעשה? האדם הקדיש בהמה, ומאחר שלא אמר שהיא לקרבן מסוים - היא קדושה לבדק הבית. לאחר מכן ימכרו אותה גזברי בדק הבית למי שזקוק לבהמה לקרבן. הבהמה תוקרב בסופו של דבר כקרבן, ואילו הכסף ילך לבית המקדש לצורך הוצאותיו.
החומרה השנייה - חלות ההקדש על כל דבר:
אפשר להקדיש לבדק הבית כל דבר שהוא. הר"ש אומר: אפילו עצים ואבנים, וכן היא גישתו של הברטנורא. הרמב"ם מתמקד בכך שההקדש חל אף על בעלי חיים בעלי מומים או על בעלי חיים שאינם כשרים - אף אותם ניתן להקדיש, אך כמובן לבדק הבית בלבד ולא לקרבנות. יש מקום לדון מדוע נקט הר"ש דווקא עצים ואבנים, שהרי עצים כן יכולים לעלות על המזבח; ובהכרח כוונתו לסוגי עצים שאינם ראויים למזבח, כגון זמורות של גפנים וכיוצא בהן.
החומרה השלישית - מעילה בגידוליהן:
יש איסור מעילה בתוצרת הגדלה מדברים שהוקדשו לבדק הבית, מה שאין כן בקדשי מזבח. למשל, אדם שהקדיש את תרנגולתו לבדק הבית והתרנגולת הטילה ביצה: כשם שהאוכל את התרנגולת עובר על איסור מעילה - שהרי הוא נהנה מדבר המוקדש להקדש, וחייב להביא קרבן מיוחד הנקרא אשם מעילות, לשלם את ערך התרנגולת ולהוסיף חומש, חמישית מן הערך (עשרים וחמישה אחוז), כתוספת קנס - כך גם באשר לביצה. בשעת ההקדשה עדיין לא הייתה ביצה, ואף על פי כן, אם הוטלה לאחר מכן ובא אדם ואכלה, אף הוא מעל, ואותן תוצאות חלות עליו.
הטעם לכך: התרנגולת ניתנה לבית המקדש כמשאב כספי לתחזוקתו, ולפיכך אף הביצה שתטיל בכלל המתנה. המונח הטכני הוא שכל המתנה כולה - התרנגולת וביציה כאחד - היא בכלל 'קדשי השם', דברים המוקדשים להשם, כלומר למקדשו ולתחזוקתו.
לעומת זאת, המקדיש עז לשם קרבן שלמים - חלבה של אותה עז אינו בכלל קדשי השם, שהרי אין הוא עולה על גבי המזבח אלא הוא דבר אחר. לפיכך, מי שירכב על העז ויֵהנה ממנה הנאה כספית - ודאי עבר על איסור מעילה וחייב באשם מעילות; אך השותה את חלבה של עז שהוקדשה למזבח, אף שהדבר אסור בהנאה, אין זו מעילה מבחינה טכנית, שכן החלב אינו קדשי השם ואינו עולה למזבח. כך גם האוכל ביצה של תור שהוקדש לעולת העוף: הדבר אסור בהנאה, אך אין בו איסור מעילה ואין צורך להביא אשם מעילות.
זהו אפוא ההבדל: בקדשי בדק הבית יש מעילה אף בגידוליהן - בחלב ובביצים; ואילו בקדשי מזבח אין החלב והביצים נתונים לאיסור הטכני של מעילה.
החומרה הרביעית - "ואין בהם הנאה לכהנים":
אין לכהנים הנאה בקדשי בדק הבית. כאשר אדם מקדיש כסף או חפצים לתחזוקת בית המקדש, הכול הולך לבית המקדש, ואין לכהנים חלק בו, וכן לא לאף אחד מן המשרתים בבית המקדש. לעומת זאת, במקדיש למזבח - בדרך כלל יש בקרבנות חלק ההולך לכהנים: רוב הקרבנות נאכלים על ידי הכהנים, לפחות חלקם, ואפילו בעולה, הנשרפת כולה, העור ניתן לכהנים. נמצא שיש לכהנים הנאה בקדשי מזבח, בשונה מקדשי בדק הבית שאין להם בהם חלק כלל.
ראוי לציין שאכן ישנם קדשי מזבח מסוימים שאין לכהנים חלק בהם, כגון הפרים והשעירים הנשרפים הנשרפים כליל, כמו ביום הכיפורים; וכן מנחת כהן, שאין לו בה חלק. הרי שיש דוגמאות של קדשי מזבח שאין בהם תועלת לכהנים. אך באופן כללי, הנקודה היא שבקדשי מזבח יכולה להיות לכהנים תועלת; ואילו בקדשי בדק הבית, הדבר המוקדש כולו קודש, ואין שום חלק ממנו מיועד לתועלתם של כהנים.
לסיכום: ארבע חומרות בקדשי בדק הבית שאינן בקדשי מזבח - המקדיש בסתם, הקדשו לבדק הבית; ההקדש חל על כל דבר, אף על עצים ואבנים ועל בהמות בעלות מום או שאינן כשרות; יש מעילה אף בגידוליהן, בחלב ובביצים; ואין לכהנים בהם הנאה כלל.