אנו עומדים בפרק ה' במסכת תמורה, משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו שני מקרים:
אדם שהתחייב להביא עולה אחת, ובידו בהמה העומדת ללדת בכור. למדנו שהוא רשאי להקדים ולהקדיש את הוולד בעודו במעי אמו ולומר: "אם יהיה זכר, במקום שיהיה בכור - יהיה עולה", ובכך יוכל להביאו כעולה, וההקדש חל.
לאחר מכן עברה המשנה, ללא כל סימן שהיא מחליפה מקרים, למקרה חדש: לפי הברטנורא, חטאת מעוברת שבעליה אמר "אם מה שבמעיה זכר - יהיה עולה, ואם נקבה - תהיה שלמים". וקבעה המשנה שאף אם נולדו שניהם, כל אחד מהם מקבל את מעמד ההקדש שיועד לו.
המקרה השלישי: בהמת חולין מעוברת:
כאן ממשיכה המשנה באותו סוג של מצב, שבו אדם מבקש להשתמש בוולד של בהמתו המעוברת כדי לקיים את חובתו להביא קורבן. אך שוב, ללא כל סימון, עוברת המשנה למקרה שלישי. לפי הברטנורא, וכן עולה מן הגמרא, מדובר כאן בבהמת חולין שלא הוקדשה כלל - אין זו חטאת אלא בהמה רגילה שהיא מעוברת - ובעליה חייב בקורבן אחד בלבד ולא בשניים.
נניח שעליו להביא עולה אחת, או שלמים אחד כבמקרה הקודם. מה יהיה הדין כאשר יוצאים שני זכרים או שתי נקבות? הרי הוא לא ביקש להביא שתי עולות אלא אחת בלבד, וכשאמר "אם מה שיש שם זכר - יהיה עולה", כוונתו הייתה לאחד ולא לשניים, שהרי מדוע יקדיש עולה שנייה שלא לצורך? זוהי הנחת היסוד של החלק הראשון במשנתנו.
אומרת המשנה: "ילדה שני זכרים - אחד מהן יקרב עולה, והשני ימכר לחייבי עולה ודמיו חולין".
נשוב על המקרה: לאדם בהמה מעוברת של חולין, והוא חייב עולה. אמר: "אם מה שנמצא שם זכר, יהיה עולה". ילדה הבהמה שני זכרים. עולתו אמנם בידו, אלא שעתה עומדות לפניו שתי בהמות ואין הוא יודע איזו מהן העולה - אחת מהן מוקדשת לעולה והשנייה נותרה חולין.
אנו הולכים בביאור המשנה בעקבות הברטנורא. אף שאין הוא אומר במפורש שמדובר בספק, כך עולה מדבריו בהכרח, וכן היא שיטת רש"י: יש בידו ספק. שתי בהמות, אחת עולה ואחת אינה, ואין הוא יודע איזו מהן. לפיכך אחת הוא יכול להביא כעולתו, ואת השנייה אינו יכול; עליו למצוא קונה ולמכור לו אותה, והכסף שיקבל בתמורה - דמי חולין הם, ואינם קדושים.
כיצד הדבר נעשה למעשה:
בידו שתי בהמות שזה עתה נולדו, בני שמונה ימים, שני כבשים זכרים. ברצונו להביאם לבית המקדש כך שרק אחד מהם ישמש כעולה, ואת ערכו של השני הוא מבקש להכניס לכיסו. הקושי הוא שאינו יודע איזו משתי הבהמות היא עולתו ואיזו נותרה חולין.
מה יעשה? יעלה לבית המקדש, יעמוד בפתח ויחפש אדם נוסף המבקש אף הוא להביא עולה. יאמר לו: "בוא נעשה עסקה. יש בידי שתי בהמות, אחת מהן חולין ואחת מהן עולה, ואיני יודע איזו מהן. אחת מהן היא עולתי, ואת השנייה אני מבקש למכור לך. אם תשלם לי עבור בהמת החולין - איזו משתיהן שתהיה - אתננה לך לעולה, ותהיה לך עולה להביא, ואף אתננה לך בהנחה".
נניח לצורך הדיון שמכר לו אותה בחמישים דולר, הנחה ניכרת על כבש בן יומו. הקונה מסכים, ושניהם מתנים תנאי: איזו מבין שתי הבהמות היא זו שלא הוקדשה עד עתה - היא זו שאני קונה, ואותה, איזו משתיהן שתהיה, אני מקדיש כעולתי. כך שתי הבהמות מוקדשות עתה בוודאי לעולה. אמנם אין אנו יודעים איזו בהמה שייכת לאיזה מן הבעלים - איזו היא זו שהקדיש הבעלים הראשון ואיזו זו שמכר - אך אין בכך כלום.
שניהם מוסרים יחדיו את שתי הבהמות לכהן שבבית המקדש ואומרים: "אלו שתי בהמותינו, והן מעורבות. אין אנו יודעים של מי כל אחת מהן, אך הקרב את שתיהן עבורנו, ומי שהיא שלו - תעלה לו הזכות על כך". וכך הדבר עולה יפה.
מדוע הדמים חולין:
כוונת המשנה בקובעה "ודמיו חולין": איזו מבין שתי הבהמות שלא הייתה המוקדשת, בהמת חולין רגילה היא ואינה מקודשת, ורשאי אדם למוכרה לחברו. הכסף שהוא מקבל תמורתה הוא דמי מכירה רגילים, ואין לדבר כל זיקה לפדיון או לגאולה. לפיכך הדמים חולין לגמרי, והמוכר - בעל הבהמה שנולדו לו התאומים - שומר את הכסף לעצמו.
ומכיוון שכך, ומכיוון שמדובר בחולין, ברור שאין זה המקרה של המשנה הקודמת העוסקת בקורבן מעובר; שהרי בקורבן מעובר אין שום אפשרות שהוולד לא יתקדש כלל. אמנם למדנו שניתן להסב את הקדושה ממעמד למעמד, אך שלא תהיה בו קדושה כלל - אי אפשר. נמצא בהכרח שמשנתנו עוסקת בבהמת חולין. זהו המקרה הראשון שבמשנה זו.
"ילדה שתי נקבות":
ממשיכה המשנה: "ילדה שתי נקבות - אחת מהן תקרב שלמים, והשנייה תמכר לחייבי שלמים ודמיהן חולין". כלומר, כאשר יוצאות מן האם שתי בהמות נקבות, והוא אמר: "אם מה שיש שם עובר נקבה, יוקדש להיות השלמים שלי" - אחת מהן קרבה שלמים והיא שלו, והשנייה נמכרת. אותה מערכת בדיוק, שהרי לא התחייב אלא בשלמים אחד, וברור שלא התכוון להקדיש את שתיהן.
וזאת בשונה מן המשנה הקודמת, שבה אמר "אם זכר - יהיה עולה, ואם נקבה - שלמים", ושם ניכר שרצה את שניהם והיה לו עניין בשניהם. כאן לא היה לו עניין בשני שלמים, ולשם מה יקדיש בהמה נוספת? לפיכך הדין זהה: שתי נקבות, אחת שלמים ואחת אינה, ואין ידוע איזו מהן. מוליך הוא את שתיהן לבית המקדש, מוצא אדם המחויב להביא שלמים, ועושה עמו את אותה עסקה מותנית.
אותה בהמה שלא הוקדשה עד עתה - אותה יקנה ואותה יקדיש, ושניהם יביאו את שתי הבהמות יחדיו, כזוג, לכהן. הכהן יקריב את שתיהן עבור שניהם, ולמי שהיא שייכת - תעלה לו הזכות על כך. וכך הדבר עולה יפה. ואף כאן "ודמיהן חולין" פירושו שהמוכר שומר את הכסף לעצמו, שהרי מכר בהמת חולין רגילה.
"ילדה טומטום ואנדרוגינוס":
המקרה הבא במשנה, אף הוא ללא כל סימון, חוזר אל עניינה של המשנה הקודמת או שהוא עניין חדש לגמרי: לפנינו בהמת קודש מעוברת. לפי הברטנורא, במשנה הקודמת היה המקרה השני חטאת מעוברת; כאן אין צורך לומר כן, ויכולה להיות בהמה מעוברת סתם, שלמים מעוברת וכיוצא בזה. ושוב מבקש האדם להגדיר מה תהיה קדושתו של העובר.
מקרה זה מפורש כדעת רבן שמעון בן גמליאל, הסובר שכל עוד לא נולדה הבהמה אין היא מקבלת את מעמד אמה. זוהי מחלוקת בין רבן שמעון בן גמליאל לבין החכמים, וההלכה כדעת החכמים, ואין זו הלכה למעשה. מכל מקום, בעולמו של רבן שמעון בן גמליאל, כאשר יש בידך קורבן מעובר, ניתן לייחד את מה שבמעי הבהמה למעמד השונה ממעמד אמו.
וזהו המקרה שלפנינו: אדם אמר, לצורך הדיון, "אם זה זכר - יהיה עולה שלי", ומה שיצא אינו זכר ואינו נקבה, אלא "ילדה טומטום ואנדרוגינוס":
טומטום - לוולד יש כעין קרום או דש של עור על גבי איבריו המוצנעים, כך שאי אפשר לראות אם זכר הוא או נקבה.
אנדרוגינוס - מילה יוונית (וממנה androgynous באנגלית) - לבהמה יש גם איברים זכריים וגם נקביים, ואין היא בהכרח זכר או נקבה.
יש כאן מחלוקת שאין לנו צורך להיכנס אליה כעת: מהו מעמדו של טומטום - שהדין הוא שהוא ספק, זכר או נקבה, ואין אנו יודעים איזה מהם; ומהו מעמדו של אנדרוגינוס - דיון מסובך עוד יותר, האם הוא זכר או נקבה, שניהם או אף אחד מהם. מכל מקום, אין בכך נפקא מינה לצורכי משנתנו.
מפני מה? טומטום ואנדרוגינוס אינם כשרים לקורבן, ודינם כבעלי מומין. אף אם נאמר לצורך הדיון שהטומטום זכר הוא ורק כיסוי עור עליו, או שאנדרוגינוס דינו כזכר - ויש שיטה כזו - אין בכך כלום, שהרי אי אפשר להביאם כקורבנות ואי אפשר להקדיש טומטום או אנדרוגינוס לקורבן.
לפיכך ודאי שכאשר הקדיש את הוולד בעודו במעי אמו, היה בדעתו, כאילו באופן מובלע, שאם לא ניתן יהיה להקריבו משום שהוא טומטום או אנדרוגינוס - אין ברצונו להקדישו. ועתה, משנולד, כיוון שלא היה זה בדעתו, אין הוא מתקדש. וזו לשון המשנה: "ילדה טומטום ואנדרוגינוס, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן" - אין הוולד מקבל את המעמד שייעד לו.
משנה זו מפורשת כדעת רבן שמעון בן גמליאל, משום שהוא סובר שאין הקדושה חלה על הבהמה בעודה מתפתחת בגוף אמה כדין אמה; מעמדו של הוולד אינו הולך אחר האם עד שייוולד בפועל. אך ההלכה, כאמור, כדברי החכמים: מעמדו של העובר שטרם נולד הולך אחר אמו מיד, ללא תלות בדברים עתידיים שיאמר. נמצא שאף משנה זו אינה כהלכה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים: בהמת חולין מעוברת שבעליה חייב עולה אחת וילדה שני זכרים - אחד מהם קרב עולה, והשני נמכר לחייבי עולה ודמיו חולין; ילדה שתי נקבות - אחת קרבה שלמים והשנייה נמכרת לחייבי שלמים ודמיהן חולין; וילדה טומטום ואנדרוגינוס - לדעת רבן שמעון בן גמליאל אין קדושה חלה עליהן, שאין הם ראויים לקורבן ולא היה בדעת המקדיש להקדישם.