נשוב אל קטע נוסף במשנה שלנו. במשנה הקודמת עסקנו בהבדלים שבין קרבנות ציבור לקרבנות יחיד - קרבנות הנקנים מכספי הציבור לעומת קרבנות הנקנים מכספו של אדם פרטי - וכעת מוסיפה המשנה הבדל נוסף, בדין חטאת המתות.
מהי חטאת המתות:
פירוש הביטוי כמשמעו - חטאות שמניחים אותן למות. זוהי הלכה למשה מסיני מיוחדת: אדם שהקדיש בהמה בקדושת חטאת ואמר "הרי זו חטאתי", אותה חטאת יכולה לשמש אך ורק עבור אותו אדם ועבור אותו חטא שבא לכפר עליו. אין כל דרך למחזר אותה: אי אפשר לתיתה לאדם אחר, להביאה בתורת נדבה או להביאה כספק.
לפיכך, כאשר החטאת מופרשת ומזומנת אך אין לה לאן ללכת - היא הופרשה להיות חטאת ואי אפשר עוד להקריבה - היא נותרת למות. המסורת מונה חמישה מקרים כאלה:
ולד חטאת: אדם הקדיש את הבהמה ולאחר מכן נולד לה ולד. לוולד יש אותה קדושה כמו לאם, אך יש כאן כביכול עותק כפול: את האם ניתן להקריב, ואילו את הוולד אי אפשר.
תמורת חטאת: המקרה הנידון כאן במסכת תמורה, שבו אדם ממיר את בהמה ב' בבהמה א'. כעת יש בידיו כביכול העתק מדויק - שתי חטאות - אך ב' אינה יכולה לקרב, שהרי א' היא הקרבה בפועל, ולכן ב' מוקצית למיתה.
חטאת שמתו בעליה: ראובן הפריש חטאת (שהיה עליו להביא, למשל, על חילול שבועה בשוגג), אך מת בטרם הקריבה. בניו יורשים את הבהמה, ואין הם יכולים לעשות בה דבר, ולכן היא נותרת למות.
חטאת שכיפרו בעליה באחרת: הבעלים כבר קיבל כפרה בבהמה אחרת. ראובן הפריש כבשה לחטאת, והכבשה אבדה. הפריש בהמה חדשה והביאה כחטאתו, ולאחר מכן נמצאה הכבשה הראשונה. כבשה זו קדושה בקדושת חטאת, אך אינה יכולה לקרב, שהרי הבעלים כבר התכפר בבהמה האחרת. זהו המקרה שבו פותחת המשנה שלנו.
חטאת שעברה שנתה: הכלל הוא שחטאת יחיד צריכה להיות בתוך שנתה הראשונה. אם שהתה זמן רב מדי ונכנסה לשנתה השנייה, מניחים אותה למות.
אלו הם חמשת המקרים של חטאות המתות, המהווים את נושאו של הפרק הרביעי, ועוד נשוב אליהם בהמשך.
שיטת התנא קמא (רבי שמעון):
הלכות אלו נלמדו הלכה למשה מסיני, במסורת עד משה רבנו, ואין פסוק האומר אותן או אפילו מרמז עליהן. לדעת התנא קמא, שהוא רבי שמעון, הן חלות אך ורק על קרבן יחיד - חטאתו של אדם פרטי - ולא על חטאת ציבור שנקנתה מכספי הציבור, כגון זו הקרבה בראש חודש.
וזו לשון המשנה: "חטאת היחיד שכיפרו בעליה - מתות, ושל ציבור - אינן מתות". חטאתו של אדם פרטי שבעליה כבר קיבל כפרה ממקום אחר - מניחים אותה למות. אך בהמה שהוקדשה לחטאת מכספי הציבור והשתמשו בבהמה אחרת במקומה - אין מניחים אותה למות, אלא נותנים אותה לרעות; משנעשה בה מום קבוע, פודים אותה, ובכסף קונים עולות לבית המקדש. זהו ההבדל שבין חטאת יחיד לחטאת ציבור.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק וסובר שאין הדבר כן, אלא דיני חטאת המתות חלים על ציבור ועל יחיד כאחד, ואין ביניהם הבדל כלל. וזו לשונו: "רבי יהודה אומר: ימותו" - הן נותרות למות, בין בחטאת יחיד ובין בחטאת ציבור.
ראייתו של רבי שמעון:
רבי שמעון משיב ומביא ראיה לשיטתו, שכן ברוב המקרים אין דין חטאת המתות יכול לחול כלל על חטאת שנקנתה בכספי ציבור:
ולד חטאת: למדנו במשנה הקודמת שחטאת יחיד היא נקבה, ולפיכך היא יכולה ללדת. ואילו חטאות הציבור, ככל קרבנות הציבור, הן זכרים ואינן יכולות ללדת. אין אפוא אפשרות של תרחיש ולד חטאת בחטאת ציבור.
תמורת חטאת: כפי שלמדנו במסכת, אין עושים תמורה בקרבן ציבור, שכן "ימיר" נאמר בלשון יחיד. ממילא אין דבר כזה תמורת חטאת בציבור.
חטאת שמתו בעליה: מיתת הבעלים אינה שייכת כלל בקרבן הציבורי הלאומי.
נמצא שבשלושת המקרים הללו אין לדין כל שייכות לציבור, ונותרו רק חטאת שכיפרו בעליה באחרת וחטאת שעברה שנתה. מכיוון שרובם של המקרים אינם שייכים בציבור כלל, מסתבר שההלכה נמסרה למשה רבנו מלכתחילה כדין בקרבן יחיד בלבד, ולא בקרבן ציבור.
וכך לשון המשנה: "אמר רבי שמעון: מה מצינו בוולד חטאת ובתמורת חטאת ובחטאת שמתו בעליה - ביחיד דברים אמורים, אבל לא בציבור; אף שכיפרו בעליה ושעברה שנתה - ביחיד דברים אמורים, אבל לא בציבור". כלומר, כשם ששלושת המקרים הראשונים נאמרו דווקא בחטאת של אדם פרטי - שהרי אין להם כל תחולה בקרבן ציבור - כך גם שני המקרים הנותרים נלמדו במסורת מסיני בהקשר של חטאת יחיד בלבד.
לסיכום: ההלכה נפסקה כרבי שמעון, שהוא התנא קמא. אין דין חטאת המתות בחטאת של ציבור, לא כשקיבלו הבעלים כפרה בקרבן אחר ולא כשנותרה הבהמה זמן רב ועברה שנתה הראשונה; במקרים אלו יוצאת הבהמה לרעות, ומשנפל בה מום היא נפדית והכסף משמש לקניית עולות.