משנה א' בפרק ב' של מסכת תמורה באה בהמשך ישיר למשנה הקודמת. שם למדנו כי קרבן יחיד - קרבן שאדם פרטי קנה מכספו - יכול לחול עליו דין תמורה, ואילו קרבן ציבור, הנקנה מכספי הציבור עבור בית המקדש, אין דין תמורה חל עליו. מתוך כך ממשיכה משנתנו ומונה הבדלים כלליים נוספים בין קרבנות הציבור לקרבנות היחיד.
פותחת המשנה: "יש בקרבנות היחיד מה שאין בקרבנות הציבור, ויש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות היחיד" - ישנן הלכות החלות דווקא על קרבנו של אדם פרטי ואינן חלות על הקרבנות הנקנים מכספי הציבור, וישנן הלכות החלות דווקא על קרבנות הציבור ואינן חלות על קרבן היחיד.
שלוש ההלכות המיוחדות לקרבנות היחיד:
"קרבנות היחיד עושין תמורה וקרבנות הציבור אינן עושין תמורה" - בקרבנו של אדם פרטי ניתן לעשות תמורה, כלומר להקדיש בהמה שנייה תחתיו, ואילו בקרבן ציבור אין עושים תמורה.
"קרבנות היחיד נוהגין בזכרים ובנקבות" - בקרבן יחיד ישנה אפשרות להביא בהמת זכר ובהמת נקבה כאחד. למעשה הדברים אמורים בקרבן שלמים, שיכול לבוא מן הזכרים או מן הנקבות. לעומת זאת קרבנות הציבור "אינן נוהגין אלא בזכרים" - כל הקרבנות הבאים בשם הציבור הם זכרים בלבד, ואף השלמים הבאים בשם הציבור בחג השבועות באים מן הזכרים.
"קרבנות היחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהן" - אף כאשר נקבע לקרבן היחיד זמן מסוים, אין האדם נפטר מחובתו אם עבר הזמן, אלא חייב באחריותו ומביאו לאחר מכן.
כך למשל יולדת, האמורה להביא את קרבנה ביום הארבעים או ביום השמונים ללידתה (בהתאם לכך אם ילדה בן או בת), וכן מצורע, החייב להביא את קרבנותיו ביום השמיני לתהליך טהרתו: אם החמיצו את היום שנקבע להבאת הקרבן, אין הם פטורים מחובתם, אלא מביאים אותו במועד מאוחר יותר.
הוא הדין לאחריות הנסכים. באופן כללי, העולות והשלמים טעונים נסכים - נסך יין הנלווה לקרבן, וכן מנחת נסכים הבאה עם שמן. אם לא הביא אדם את הנסכים הנלווים לקרבנו בזמנם, חייב הוא באחריותם ומביאם לאחר מכן.
לעומת זאת "קרבנות הציבור אין חייבין לא באחריותן ולא באחריות נסכיהן" - בקרבן ציבור, אם עברה ההזדמנות ולא הובא הקרבן במועדו, שוב אין מקום להביאו בדיעבד, והוא הדין להבאת הנסכים.
ואולם, מוסיפה המשנה: "אבל חייבין באחריות נסכיהן משקרב הזבח" - אם הקרבן עצמו הובא כראוי, ואילו הנסכים לא הובאו מאיזו סיבה שהיא, ניתן להביא את הנסכים במועד מאוחר יותר, אף ימים רבים לאחר מכן.
שתי ההלכות המיוחדות לקרבנות הציבור:
אומרת המשנה: "יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות היחיד, שקרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה":
דחיית השבת: קרבן שהציבור חייב בהבאתו קרב אף בשבת.
דחיית הטומאה: אם כל הכהנים טמאים, נעשית העבודה בטומאה. בדרך כלל, כאשר הכהנים טמאים הקרבן פסול, אך בקרבן ציבור מקריבים אף על פי כן, ואף שנעשתה העבודה בטומאה - הקרבן כשר.
ואילו "קרבנות היחיד אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה" - קרבנו של אדם פרטי אינו דוחה את השבת. יולדת שהגיע יום קרבנה בשבת אינה מביאה אותו בשבת, וכן אם כל הכהנים טמאים, יש להמתין עד שיטהרו ורק אז יוקרב קרבנו של היחיד.
שיטת רבי מאיר:
רבי מאיר חולק על הגדרה זו וסובר שאין דחיית השבת והטומאה תלויה בשאלה אם הקרבן הוא קרבן ציבור או קרבן יחיד. וכלשונו: "והלא חביתי כהן גדול ופר יום הכיפורים קרבן יחיד, ודוחין את השבת ואת הטומאה". הוא מונה קרבנות הנקנים בידי אדם פרטי מכספו, ואף על פי כן דוחים הם שבת וטומאה:
חביתי כהן גדול: מנחת החביתין היומית שהכהן הגדול מביא ומשלם עליה מכספו, מחציתה בבוקר ומחציתה אחר הצהריים. מבחינה הלכתית זהו קרבן יחיד, שהרי אינו נקנה מכספי ציבור, ואף על פי כן הוא קרב בכל יום, אף בשבת, וכן הוא דוחה את הטומאה.
פר יום הכיפורים: הכהן הגדול חייב לקנות מכספו פר להביאו בבית המקדש ביום הכיפורים, ודמו נכנס לקודש הקודשים (מלבד השעיר הקרב לשם ה', להבדיל מן השעיר המשתלח לעזאזל). פר זה מכפר על הכהן הגדול, על ביתו ועל הכהנים. מאחר שהכהן הגדול משלם עליו באופן פרטי, הרי זה קרבן יחיד, וכפי שאנו למדים מן הפסוקים - אף אם חל יום הכיפורים בשבת, בוודאי מביא הכהן הגדול את הפר.
קרבן פסח: קרבן הפסח של כל אדם הוא קרבן יחיד, ואף על פי כן, אם חל הפסח בשבת, הוא דוחה את השבת ואת הטומאה.
מסקנת רבי מאיר: "אלא שזמנן קבוע" - השאלה אינה אם לפנינו קרבן יחיד או קרבן ציבור, אלא אם נקבע לקרבן זמן מוגדר בלוח השנה, שאין הוא כשר במועד אחר.
לפיכך, ישנם קרבנות ציבור שאין להם זמן קבוע, ולכן אינם דוחים שבת וטומאה: פר העלם דבר של ציבור, וכן השעיר הבא על עבודה זרה. אף ששניהם נקנים מכספי ציבור, אין להם מועד קבוע, ולכן דוחים את הבאתם עד לאחר השבת.
הברטנורא פוסק שהלכה כרבי מאיר, ואכן כך הוא. אלא שהתוספות יום טוב מציין כי למעשה אין ביניהם מחלוקת גדולה: רבי מאיר אומר את הדין המדויק, ואילו התנא קמא בא לכלול כלל רחב - קרבן ציבור דוחה שבת וטומאה וקרבן יחיד אינו דוחה - ואותם קרבנות שמנה רבי מאיר אינם אלא יוצאים מן הכלל. לפי התוספות יום טוב אין כאן אפוא מחלוקת אמיתית, ולדעתו אין הברטנורא מדייק בלשונו כשהוא כותב שהלכה כרבי מאיר, כאילו התנא קמא חולק על הלכות אלו - דבר שלכאורה אינו עושה.