בשעה טובה אנו פותחים מסכת חדשה - מסכת תמורה, פרק א' משנה א'. כפי שצוין בהקדמה, המסכת כולה סובבת סביב פסוק אחד המופיע בפרשת בחוקותי.
פסוק היסוד (ויקרא כ"ז, י'):
"לא יחליפנו ולא ימיר אותו" - אין אפשרות להחליף או להמיר קרבן.
"טוב ברע או רע בטוב" - בין אם מביא בהמה תמימה וטובה תחת בהמה גרועה בעלת מום, ובין להיפך: בהמה נחותה ובעלת מום תחת בהמה מוקדשת ותמימה.
"ואם המר ימיר בהמה בבהמה" - כאשר אדם אכן מנסה להמיר בהמה אחת בחברתה.
"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" - שתיהן קודש. ההמרה אינה מועילה להפקיע את הקדושה מן הבהמה הראשונה, אך היא כן מועילה להתפשטות הקדושה גם על השנייה.
"הכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים":
לאחר שנתבאר הלאו, באה המשנה וקובעת כי כל אדם בכוחו לחולל תמורה, בין זכר ובין נקבה, ואין כל טעם לחלק ביניהם. הצורך בהדגשה זו נובע מכך שלשון הפסוק עצמה נאמרה בלשון זכר: "לא יחליפנו ולא ימיר", ולכאורה היה ראוי לומר "תחליפנו ותמיר" לנשים. אלא שהוו"ו היתרה שבלשון "ואם המר ימיר" באה לרבות נשים כאנשים, ללא הבדל.
מה מוסיפה המילה "הכל":
מלבד אנשים ונשים, באה מילה זו לרבות את היורש. ההלכה היסודית והמרכזית בסוגייתנו היא שרק הבעלים, בעל הבהמה, הוא שבכוחו לחולל תמורה; ואם מי שאינו הבעלים מנסה לעשות כן, אין הדבר חל כלל. החידוש שב"הכל" הוא שכאשר הבעלים המקורי - האב - נפטר והוריש את הבהמה המוקדשת לבנו, מסוגל הבן לעשות תמורה אף שאינו הבעלים המקורי. אף דין זה נלמד מן הכתוב: הכפילות המיותרת שב"המר ימיר" באה ללמד על היורש שאף הוא בכלל.
"לא שאדם רשאי להמיר":
המשנה מזהירה מפני בלבול בין 'יכול' לבין 'רשאי'. אין כוונתה לומר שמותר לאדם לחולל תמורה - אסור לו בהחלט. כוונתה היא שאם עבר והמיר, כלומר שהביא בהמת חולין להיות תמורה לבהמה מוקדשת - "מומר", אותה בהמת חולין נעשית תמורה ומתקדשת אף היא. ועם זאת, העושה כן ניצב בפני תוצאות מעשיו: "וסופג את הארבעים".
"סופג את הארבעים":
פשט הלשון הוא שהוא סופג ארבעים, וכוונת הדברים למלקות, שהן למעשה ארבעים חסר אחת - שלושים ותשע מלקות, שכן אין נותנים ארבעים שלמות שמא ימות הלוקה. בכל מקום בש"ס משמעות הביטוי "סופג את הארבעים" היא פשוט שהוא מקבל מלקות. מובן שיש להתקיים כאן כל הדרישות הרגילות של מלקות, ובכללן שני עדים והתראה מוקדמת; הנקודה היא שאדם זה ראוי למלקות.
שאלת "לאו שאין בו מעשה":
הכלל המקובל הוא שלאו שאין בו מעשה - איסור שאינו כרוך בפעולה ממשית אלא במילים בלבד - אין לוקין עליו. והרי מעשה ההמרה נעשה כולו בדיבור, שהאדם אומר "זו תמורת זו" או "חליפין של זו". מדוע, אם כן, לוקים כאן?
הברטנורא הולך בעקבות הרמב"ם וקובע שאכן זהו הכלל, אלא שישנם שלושה יוצאים מן הכלל שלוקים עליהם אף שנעשים בפה בלבד:
נשבע לשקר.
תמורה - המקרה שבמשנתנו.
המקלל את חברו בשם ה'.
מעניין שהברטנורא בחר בכיוון זה, שהרי הגמרא מציעה הבחנה אחרת: בתמורה מתחולל שינוי בעולם הפיזי, לכל הפחות שינוי הלכתי. לפני ההמרה הייתה הבהמה חולין, ולאחריה נעשתה מוקדשת. מה שאין כן בנשבע לשקר או במקלל את חברו, שבהם לא אירע דבר, אף לא שינוי הלכתי כאן למטה. אלא שכנראה הרמב"ם, ובעקבותיו הברטנורא, אינו סובר ששינוי הלכתי מהווה מעשה.
"הכהנים ממירין את שלהן וישראל ממירין את שלהן":
מאחר שאין אדם יכול לחולל תמורה אלא בבהמה שהוא בעליה, מובן שכהן שהקדיש קרבן משלו, וכן ישראל שהקדיש משלו, יכולים לעשות בו תמורה. אך "אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור" - אין ביכולת הכהן לחולל תמורה בחטאת ובאשם שניתנו לו, ואף לא בבכור. שני עניינים נפרדים הם.
בחטאת ובאשם המקרה הוא של ישראל שאינו כהן, שעבר עבירה - למשל חילל שבת בשוגג - ועליו להביא חטאת. הוא מקדיש את הבהמה, עולה לבית המקדש, ומבקש מן הכהן: "חיללתי שבת ועליי להביא קרבן, זו החטאת שלי, אנא עשה אותה עבורי". הכהן עובד את העבודה, ולאחריה זוכים הכהנים באכילת בשר החטאת. מכיוון שיש לכהן חלק בה, היה מקום לחשוב שייחשב בעלים במידה מספקת לחולל תמורה. אך התשובה שלילית: כל עוד הבהמה חיה, קודם שחיטתה והקרבתה, היא שייכת לבעלים המקורי - הישראל - ולא לכהן; ומאחר שאין לכהן חלק בה, אין הוא יכול לחולל בה תמורה. חידוש זה אינו גדול, אך דין הבכור מחודש הרבה יותר.
בבכור מדובר בישראל שיש לו פרה, עז או כבשה שהתעברו, וולדן הראשון הוא זכר - פטר רחם. ההלכה היא שבהמה זו ניתנת לכהן והוא נעשה בעליה, ואם היא בעלת מום קבוע רשאי הכהן אף לאוכלה מיד, ואינה צריכה קרבה כלל. לכאורה הרי הוא בעליה הגמורים, ואף על פי כן קובעת המשנה שאין הכהן יכול לחולל תמורה בבכור שניתן לו, ודבר זה תמוה.
תמיהה זו מובאת במשנה עצמה: "אמר רבי יוחנן בן נורי" - מדוע אין הכהן יכול לחולל תמורה בבכור, והרי שלו הוא? רבי עקיבא משיב בהיקש: כשם שהחטאת והאשם הם מתנות לכהן ואין הכהן בעליהם המקוריים, ולפיכך אין הוא ממיר בהם, כך אף הבכור מתנה היא לכהן, ואין הוא ממיר בו.
על כך משיב רבי יוחנן בן נורי: "מה לי אינו מימר בחטאת ובאשם שאין זוכה בהן בחייהן, תאמר בבכור שזוכה בו בחייו" - מה עניין חטאת ואשם לכאן? שם, כל עוד הבהמה חיה אינה שייכת לכהן כלל. אך הבכור שייך לכהן לגמרי, והוא רשאי לאוכלו מיד אם בעל מום הוא; ואם גנבו אדם, עליו לשלם לכהן. הבהמה שלו היא בוודאות, ואין הדברים דומים כלל.
אמר לו רבי עקיבא: יסוד הדין אינו סברה אלא דרשת הכתוב. שנאמר בעניין תמורה "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", ומכאן היקש בין הקרבן המקורי לבין תמורתו: היכן חלה עליו קדושה? בבית הבעלים בלבד - שהרי רק הבעלים המקורי הוא המקדיש את הבהמה מלכתחילה, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. כאשר אדם מקדיש את חטאתו, את אשמו או את בכורו, הדבר נעשה בעודה ברשות הבעלים המקורי, ולא ברשות הכהן העתיד לקבלה לאחר מכן. ומכאן: אף התמורה אינה חלה אלא בבית הבעלים, כלומר רק מי שהוא הבעלים המקורי בכוחו לחולל תמורה.
ראוי להבין נקודה זו לגבי הבכור: הבעלים המקורי, שנולד לו בכור בפרתו, בעיזו או בכבשתו, אמנם חייב לתתו לכהן, אך יש לו זכות מסוימת בו - הזכות לבחור לאיזה כהן ייתן אותו. אם בא כהן אחד ואומר: "שמעתי שנולד לך בכור אמש, תנהו לי", רשאי הבעלים להשיב: "אכן נולד לי בכור, אך איני נותנו לך אלא לבן דודי הכהן". נמצא שלבעלים המקורי יש די זכויות כדי להיחשב בעליה של הבהמה, ולפיכך הוא שיכול לחולל בה תמורה ולא הכהן. זהו יסוד דבריו של רבי עקיבא מכוח הדרשה, וכן ההלכה למעשה.
לסיכום: מכאן מובן היטב החידוש שנאמר בפתח המשנה במילה "הכל". מאחר שרק הבעלים המקורי יכול לחולל תמורה, והיורש אינו הבעלים המקורי, השמיעה לנו המשנה שההלכה כאן היא כבכל התורה כולה - שהיורשים נכנסים לנעליו של המוריש וכאילו הם הם. לפיכך היורש יכול לחולל תמורה אף שאינו הבעלים המקורי, ואילו כהן המקבל בכור אינו יכול; רק הבעלים המקורי עצמו הוא שיכול לחולל תמורה, ולא הכהן.