אנו פותחים את הפרק השלישי במסכת תמורה. נושאו של הפרק, וכן של הפרק הבא, הוא השלב המעשי: לאחר שנעשתה תמורה ובידינו בהמה ב' - עותק מדויק של הבהמה המקורית, הנושא את אותה קדושה - מה עושים עמה בפועל? התשובה משתנה בהתאם לסוג הקרבן, ולפיכך נעבור על סוגי הזבחים כולם: השלמים, שהתמורה שלהם נדונה בדיוק כמו האם; התודה, שדינה כמותה ברובם של הפרטים; ומכאן לאשם, ובפרק הבא אף לחטאת, שאותה אי אפשר להקריב כלל.
נקודה נוספת שהמשנה כוללת בפרק זה היא סוג אחר של בעלי חיים המהווים אף הם מעין העתק של בהמה קודמת מבחינת קדושתם ומעמדם - הוולד, הצאצא. כשם שבהמה ב' שנעשתה תמורה מקבלת את מעמדה ההלכתי של המקור, כך גם הוולד שילדה האם מקבל את מעמדה של אמו.
שלוש הקדמות בדין הוולד:
המקרה הפשוט: אם הוקדשה, למשל כשלמים, ורק לאחר מכן התעברה וילדה - הוולד גוזר את מעמדו מן האם, וזה פשוט.
אם שהייתה מעוברת בשעת ההקדש: כאן נחלקו אמוראים. אם העובר נחשב כירך אמו, כאבר מאבריה, הריהו גוזר את מעמדו מן האם ונעשה כעותק מדויק שלה. אך אם אינו כירך אלא כבריה בפני עצמה, נמצא שבשעה שהקדיש את הבהמה עשה כעין שני הקדשות בבת אחת - הקדיש את האם ואת הוולד כאחד - ולפי גישה זו אין קדושת העובר נגזרת מן האם אלא היא קדושה ראשונית, של המקדיש עצמו. איננו נכנסים כאן להכרעת המחלוקת, ונדון בסוגיה מתוך הנחה שמדובר במקרים הפשוטים, שבהם האם התעברה לאחר שהוקדשה או לאחר שנעשתה תמורה.
מחלוקת תנאים נוספת: באם שהייתה מעוברת בשעת ההקדש קיימת מחלוקת תנאים, שאת חציה נראה במפורש בעוד שני פרקים מכאן. לדעת רבן שמעון בן גמליאל, הוולד מקבל את מעמד אמו רק משעה שנולד בפועל, ובעודו ברחם אין לו עדיין מעמד כלל אלא הוא ממתין. לפי זה, בתאוריה יכול אדם להקדיש את האם כשלמים, ולאחר מכן, משנתגלה שהיא מעוברת, לומר: "רצוני שהעובר שברחם יהיה עולה" - ודבריו קיימים. אך לדעת חכמים, וכן ההלכה, אין הדבר כן: משעה שהעובר גדל במעי אמו הוא מקבל מלכתחילה את המעמד הנגזר מן האם. נראה עוד מן היסודות הללו בהמשך הפרק ובפרקים הבאים.
"אלו קדשים שוולדותן ותמורתן כיוצא בהן":
המשנה פותחת ברשימת הזבחים שבהם התמורה שווה במעמדה לאם, עד שאפשר להקריבה על גבי המזבח כמותה - ואלו הם קרבנות מסוימים בלבד, כשלמים וכתודה, הנידונים בחלקו הראשון של הפרק. לעומתם, בחלקו השני של הפרק ובפרק הבא נראה בהמות אחרות, כאשם וכחטאת, שאף שההורה קרב, אין הוולד קרב.
ודייק בלשון המשנה: לא רק התמורה, אלא "שוולדותן ותמורתן כיוצא בהן" - גם הוולד וגם התמורה הם כעותקים מדויקים של ההורה, ולפיכך כשם שהאם קרבה שלמים, כך יקרב גם הוולד שלמים. אם בהמה א' היא פרה שהוקדשה לשלמים, ובין אם עשה בה תמורה ובין אם ילדה ולד - בשני המקרים תהיה בהמה ב' כאמה.
ולא זו בלבד, אלא "ולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם". מן הבהמה המקורית מסתעפות שתי בהמות: האחת - התמורה, והשנייה - הוולד. ואם ילדו אלו ולדות, ואף נכדים ונינים, לכולם מעמד אחד כמעמד האם המקורית, וכולם שלמים.
נקרא, אפוא, את לשון המשנה בעיון: "אלו קדשים שוולדותן ותמורתן כיוצא בהן" - זו רשימת הקרבנות שצאצאיהם והתמורות שלהם שווים במעמדם ההלכתי לבהמה המקורית. "ולד שלמים" - הבהמה שילדו השלמים; "ותמורתן" - הבהמה שנעשתה תמורה לשלמים; "וולדן וולד ולדן" - צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם, בין של הוולד ובין של התמורה; "עד סוף כל העולם, הרי אלו כשלמים" - לכמה דורות שיימשך הדבר, כולם נידונים כשלמים לכל דבר.
דיני ההקרבה של כל אלו:
נמצא שכל הוולדות וכל התמורות קרבים על המזבח, וכל אחד ואחד מהם טעון את כל דיני השלמים:
זריקת דם ואכילה: שלמים נעשה בזריקת דם אחת, ורובו נאכל לבעלים.
סמיכה: הבעלים סומך את ידיו על ראש הבהמה ולוחץ בכל כוחו כלפי מטה, וכן בכל אחד ואחד מן השלמים הללו הקרבים.
נסכים ומנחה: ככל שלמים וככל עולה, טעון ניסוך היין ואת המנחה הקרבה עמו, וכן בכל אחד ואחד מן הקרבנות הנגזרים.
תנופת חזה ושוק: החזה והשוק - הרגל האחורית הימנית - ניתנים לכהן, וחלה חובת הנפה: אותם חלקים מונפים עם הכהן יחד עם החלבים העולים על המזבח, וזו חובה נפרדת בפני עצמה.
ראוי לציין כי הגרסה בגמרא עצמה אינה "תנופה חזה ושוק" אלא "תנופת חזה ושוק", כלומר אין המשנה עוסקת באכילת החזה והשוק אלא בהנפתם בלבד.
דעת רבי אליעזר:
רבי אליעזר אומר: "ולד שלמים לא יקרב שלמים" - הוולד אינו קרב, אלא מניחים אותו לרעות עד שימות. מדוע? משום גזירת חכמים. רבי אליעזר חושש שאם יוכל אדם להשהות את שלמיו ולהניח להם להוליד ולדות ועוד ולדות, ייווצר מצב שבו יחזיקו אנשים כעין חוות שלמים - דבר החוסך ממון ונוח מאוד, אך צפויות ממנו תקלות חמורות. הרי השלמים הם הקדש: השוחטם ואוכלם עובר באיסורי שחיטת קדשים בחוץ ובמעילה, ואף מעבר לכך אין רשאי לעבוד בה, ואם מתה או נטרפה הכול אסור. לפיכך קבעו חכמים שצאצאי השלמים אסורים בהקרבה, וכך נחתכת התקלה מן השורש: אין כל טעם להשהות את השלמים כדי שיולידו ולדות ויהיו כמפעל קטן של שלמים, שכן ממילא לא יותר להשתמש בהם.
ויש לשים לב שרבי אליעזר אמר את דבריו על הוולדות בלבד, ולא על התמורות. הטעם לכך: אין כל סיבה שלא להביא את התמורה מיד, ובעיקר משום שעשיית תמורה אינה שכיחה, ואין גוזרים גזירה על דבר שאינו שכיח. לפיכך אין איסור על התמורה, והיא אכן קרבה.
וחכמים אומרים: יקרב. לדעתם, כדעת תנא קמא, הוולדות עד סוף כל הדורות קרבים, כשם שהתמורה קרבה. יש לשאול מדוע חוזרים חכמים על דברי תנא קמא, ולעת עתה נניח לשאלה זו ונאמר שאין זו אלא חזרה, ושחכמים ותנא קמא דעה אחת להם. מיד נראה שיש בדברי חכמים גישה אחרת.
דעת רבי שמעון בהגדרת המחלוקת:
רבי שמעון סובר שלא בכך נחלקו. לשיטתו, אף חכמים מסכימים לעצם היסוד של רבי אליעזר, שיש להטיל גזירה וקנס על המשהה את שלמיו ומניח להם להוליד. אלא שיש להבחין: תאונות מתרחשות, ואין אדם בהכרח אחראי לכך ששלמיו ילדו ולד, ואין קונסים אותו על כך. לפיכך הדור הראשון של הוולדות קרב. אך דור שני, כעין נכדים, כבר נכנס תחת הקנס, שהרי מוכח שבעליו משהה את הבהמות ואינו מקריבן על גבי המזבח - אין זו תאונה שלא הקריב את האם ואת הוולד, שהרי הוא ממתין עתה להיוולדות הנכדים.
וכך לשון המשנה: "אמר רבי שמעון: לא נחלקו על ולד ולד שלמים ועל ולד ולד תמורה שלא יקרב" - בנכדים, בדור השלישי, הנולדים מן הוולד או מן התמורה, מודים הכול שיש קנס מדרבנן ואין מביאים אותם שלמים, וכך נעצרת התופעה מעיקרה, שלא יחזיק אדם בהמות במשך דורות כמפעל שלמים. "על מה נחלקו? על הוולד" - על הדור הראשון: רבי אליעזר אומר לא יקרב, שכבר בדור הראשון יש איסור דרבנן וקנס שלא ישהה את הבהמות; וחכמים אומרים שהדור הראשון, בין ולד השלמים ובין ולד התמורה, קרב, ואין הקנס נכנס לתוקפו אלא בדור שלאחריו.
עדות רבי יהושע ורבי פפוס:
המשנה מביאה עדות שנמסרה על ידי רבי יהושע ורבי פפוס. כל העדויות הללו נמסרו באותו יום מפורסם שבו מינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא תחת רבן גמליאל, סיפור מפורסם שהוא תוכנה של מסכת עדיות. וכאן העידו "על ולד שלמים שיקרב שלמים" - כדעת חכמים. מכאן שאין הלכה כרבי אליעזר. עם זאת, אין בידינו להכריע אם ההלכה כגרסה הראשונה של המחלוקת או כגרסת רבי שמעון, שהרי לא נזכר כאן דין הדור השלישי; אך בדור הראשון ההלכה ברורה, שדינו כדין ההורה.
אמר פפוס: רבי פפוס מוסיף שאין זו רק הלכה שבידינו במסורת, אלא שראה זאת בעיניו. "מעיד אני, שהיתה לנו פרה זבחי שלמים, ואכלנוה בפסח, ואכלנו ולדה שלמים בחג" - פרה שהוקדשה לשלמים, ואכלו אותה בפסח, ואת ולדה אכלו שלמים במועד שלאחריו. הרי שהקריבו ואכלו את האם ואת הוולד כאחד, שניהם שלמים.
ויש לדון מהו "בחג". בדרך כלל "החג" סתם מתייחס לסוכות. מצוות עשה להביא את הקרבן מיד, ברגל הקרוב, ואילו הלאו של "בל תאחר" אינו נכנס לתוקפו עד שיעברו שלושה רגלים. לפיכך, או שכוונתו כאן ב"חג" לשבועות, שהוא ההזדמנות הקרובה, או שלא היה בידם להביאו בשבועות - מפני שהבהמה חלתה או שבעליה חלה - ולכן דחו את הבאתו לסוכות. בכל אופן, מן העדות עולה בבירור שההלכה כחכמים: אין קנס בדור הראשון של הוולדות, בין מן השלמים ובין מתמורת השלמים.