תמורה, פרק ז', משנה א' - הפרק האחרון של המסכת. במשנה זו אנו משווים בין חומרות מסוימות החלות על קודשי מזבח ואינן חלות על קודשי בדק הבית. מאחר שקודשי מזבח עושים תמורה ואילו קודשי בדק הבית אינם עושים תמורה, נשנתה ההשוואה כאן, ונמנות בה חמש חומרות שבקודשי מזבח.
שתי צורות של קדושה:
קדושת הגוף: קדושה עצמית - הדבר עצמו מקודש.
קדושת דמים: הדבר עצמו אינו מקודש, אלא הוא מאגר של ערך שבאמצעותו נרכש דבר אחר המקודש, והקדושה עוברת מן החפץ המקורי אל הדבר הנרכש.
קודשי מזבח וקודשי בדק הבית:
המשנה נוקטת חלוקה אחרת, ואף שהיא חופפת ברוב המקרים לחלוקה הקודמת, אין שתי החלוקות זהות. השאלה כאן היא לאן מכוון המקדיש את קדושתו, ומהו היעד שאליו ילך הדבר המוקדש: אם הקדישו כקודשי מזבח, כוונתו שהקדושה תסתיים על גבי המזבח כקרבן; ואם הקדישו כקודשי בדק הבית, כוונתו שערכו ישמש לתחזוקת בית המקדש.
ככלל, דברים שהם קודשי מזבח יש בהם קדושת הגוף, ואילו דברים שהם קודשי בדק הבית יש בהם קדושת דמים בלבד. אמנם ניתן להעלות מקרים פשוטים המטשטשים את הקווים הללו. משנתנו עוסקת בקודשי מזבח - פרה, עז או כבש שהוקדשו לעלות על המזבח כשלמים או כעולה, וכן יין, שמן או קמח למנחה - וקובעת כי יש בהם חומרות שאין בקודשי בדק הבית, דהיינו דברים שהוקדשו לשימוש בית המקדש או להימכר, כדי שבדמיהם ישולם עבור מוצרים ושירותים לצורך אחזקת הבית, בין לרכישת צורכי הבית ובין לתיקון הגג.
וכך אומרת המשנה: "יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת" - יש חומרות החלות על דברים שהוקדשו לעלות על המזבח ואינן חלות על דברים שהוקדשו לאחזקת בית המקדש. "וְיֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ" - ויש חומרות, שנראה אותן במשנה הבאה, החלות על דברים שהוקדשו לאחזקת הבית ואינן חלות על העולים למזבח. במשנתנו נמנות חמש חומרות שקודשי מזבח חמורים בהן מקודשי בדק הבית.
א. "שקדשי מזבח עושין תמורה":
רק דברים המיועדים למזבח חלה עליהם תמורה. המקדיש פרה לעולה ומביא בהמה אחרת ואומר שתהא תמורתה - הבהמה השנייה מתקדשת אף היא, כפי שלמדנו במשניות הקודמות. אך המקדיש כסף או בהמה לבדק הבית, ואחר כך מביא בהמה אחרת בעלת ערך שווה ואומר שתהא תמורתה - לא עשה ולא כלום. התמורה ייחודית לקודשי מזבח בלבד.
ראוי לציין כאן כהערת ביניים חשובה, שלמדנו כי אין תמורה חלה אלא על בהמות - פרות, עזים וכבשים. נמצא שיש דברים שיש בהם קדושת קודשי מזבח ובכל זאת אינם עושים תמורה, כגון עופות, קמח, שמן ומנחה. וכן ישנן פרות, עזים וכבשים שיש בהן קדושת מזבח ואף על פי כן אינן עושות תמורה, ושניים מהם למדנו כבר במסכת:
התמורה: אם הקדיש בהמה א' לעולה, הביא בהמה ב' ואמר שתהא תמורתה - שתיהן קדושות ועומדות לקרבן, אך בעוד שבהמה א' עושה תמורה נוספת, בהמה ב' אינה עושה תמורה.
הוולד: שלמים נקבה שילדה - הוולד אינו עושה תמורה, אף שאמו עשתה תמורה.
ב. "וחייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא":
המכנה המשותף לשלושת הדברים הללו הוא שהאוכל מבשר קרבן שחל בו מעמד זה - עונשו כרת:
פיגול: מחשבת חוץ לזמנו. אם הכהן המקריב חשב בשעת אחת מארבע העבודות המעכבות - השחיטה, הקבלה (קבלת הדם), ההולכה (הבאת הדם למזבח) והזריקה (יישום הדם) - ואפילו לרגע, שיזרוק את הדם חוץ לזמנו, או שיקטיר את אימורי הקרבן על המזבח חוץ לזמנו, או שיאכל מבשר הקרבן חוץ לזמנו, מחשבה זו לבדה פוסלת את הבהמה כולה ועושה אותה פיגול, והאוכל ממנה חייב כרת.
נותר: לשון שיריים. לכל קרבן קצובה מסגרת זמן שבה הוא נאכל. עבר המועד האחרון - זו לינה, והבשר שנשאר מקבל מעמד של נותר, והאוכלו חייב כרת.
טמא: אדם טמא האוכל מבשר קרבן חייב כרת. כגון טמא שאכל מבשר שלמיו או מקרבן פסחו - עונשו כרת. מה שאין כן בבדק הבית: המקדיש תרנגולת לבדק הבית ושכח ואכלה, אף שיש כאן מעילה ועניינים נוספים, אין בכך עונש כרת.
ג. "ולדן וחלבן אסורים לאחר פדיונן":
קרבן שהוקדש כראוי ונפל בו מום קבוע - מצווה לפדותו, ובדמיו נקנה קרבן חליפה. עם זאת, בקרבן שיצא לחולין נותר שמץ של קדושה. כפי שראינו בסוף הפרק הקודם, טריפה אין פודין אותה, שכן היא עומדת להיאכל לכלבים בלבד; והטעם הוא שהשימוש היחיד המותר בקרבן שנפדה הוא אכילתו. לפיכך, אם הייתה הבהמה מעוברת בשעה שיצאה לחולין - אסור ליהנות מוולדה, וכן אין חולבים אותה, אלא מותר לשוחטה בלבד. הרי שאף על פי שנפדתה, שמץ הקדושה אוסר את ולדה ואת חלבה.
לעומת זאת, המקדיש בהמה בקדושת בדק הבית ופודה אותה - הבהמה יוצאת לחולין לגמרי מכל בחינה: חלבה מותר, מותר לעבוד בה ולגוזזה, וכן מותר ליהנות מוולדותיה. עוד הערת שוליים חשובה: אם בהמת קודשי מזבח בעלת מום נתעברה לאחר פדיונה, הוולדות מותרים באכילה ובהנאה.
ד. "והשוחטן בחוץ חייב":
השוחט קודשי מזבח מחוץ למתחם בית המקדש חייב כרת. איסור זה מפורש בפסוק: חובה להביא את הקרבנות הקרבים על המזבח ולשוחטם בעזרה, והשוחט מחוץ למקום זה עונשו כרת. חומרה זו אינה חלה על קודשי בדק הבית: המקדיש תרנגולתו לבדק הבית ושכח ושחטה בחצרו - אף שיש כאן מעילה, אין כאן עונש כרת של שחיטת קודשים מחוץ לעזרה.
ה. "ואין נותנין מהם לאומנין בשכרן":
אין משתמשים בקודשי מזבח לתשלום שכר לפועלים, מה שאין כן בקודשי בדק הבית, שבהם מותר לשלם לפועלים. ולכאורה יש לתמוה מה החידוש בכך, שהרי פשוט שאין נותנים קרבן העומד למזבח בשכר. אלא שהחידוש הגדול הוא בצד השני: כאשר באים אומנים לתקן את גג בית המקדש, ואדם הקדיש חפץ שברשותו לבדק הבית, הדרך הרגילה הייתה למכור את החפץ במכירה פומבית לפי שווי השוק, ובכסף שהתקבל לשלם לאומנים המתקנים את הגג.
אולם למעשה אין צורך בשלב הביניים הזה. אפשר ליטול את אותו חפץ מוקדש עצמו, לפנות לאומן ולומר לו: תתקן את הגג, ותשולם בחפץ זה. אם נעשתה עסקה כזאת - כשרה היא, והחפץ יוצא לחולין ברגע שהאומן מקבלו. הנקודה היא שמותר להשתמש בפריט המוקדש כמות שהוא כדי לשלם עבור שירותים שנעשו לתחזוקת בית המקדש.
לסיכום: במשנה זו עמדנו על ההבחנה בין קדושת הגוף לקדושת דמים, ובין קודשי מזבח לקודשי בדק הבית, ומנינו חמש חומרות שבקודשי מזבח: שהם עושים תמורה; שחייבים עליהם משום פיגול, נותר וטמא; שוולדן וחלבן אסורים אף לאחר פדיונן; שהשוחטן בחוץ חייב; ושאין נותנים מהם לאומנים בשכרן.
במשנה הבאה נעסוק בצד השני של ההשוואה - החומרות שיש בקודשי בדק הבית ואינן בקודשי המזבח.