בפרקים הקודמים למדנו שישנן בהמות השואבות את מעמדן כקדושות, כקרבן, מכוחה של בהמה אחרת. המקרה המרכזי הוא התמורה, השואבת את מעמדה מן הבהמה שממנה הועברה הקדושה. עוד הזכרנו את הוולד, צאצא הקרבן, שמעמדו כמעמד אמו. במשנה שלפנינו - תמורה פרק ה', משנה א' - נעמיק ונבחן כיצד הדבר פועל.
משנה זו קשה עד מאוד. נלך בעקבות פשט דבריו של הברטנורא ונדבק בו בלבד, אף שקיימות גישות אחרות בראשונים ואף בגמרא. לפי הברטנורא כלולים במשנה שני מקרים נפרדים שאינם קשורים זה לזה, אף שאין במשנה כל סימן למעבר מן האחד לשני. נדון בכל אחד מהם בנפרד.
המקרה הראשון: הערמה על הבכור:
המשנה עוסקת בפרה, בעז או בכבשה שהיא נקבה שמעולם לא ילדה. במסכת בכורות למדנו כי פטר הרחם, הוולד הראשון הנולד לה, אם הוא זכר - מעמדו בכור, והוא ניתן לכהן. הכהן מקריבו כקרבן ואוכלו אם הוא תמים; ואם אינו תמים, שוחטו ואוכלו בלא להקריבו כלל.
נמצא אפוא שהבכור הוא הפסד כלכלי נטו עבור בעל הבהמה: משנולד לו זכר בכור - פרה, עז או כבש - הוא מוסרו לכהן ואינו מקבל תמורתו דבר. לפיכך פותחת המשנה ושואלת: "כיצד מערימין על הבכור" - כיצד ניתן לנהוג בפיקחות ביחס לבכור, באופן שיאפשר לבעלים להפיק ממנו תועלת כלכלית כלשהי?
וכך לשון המשנה: "מבכרת שהיתה מעוברת, אומר: מה שבמעיה של זו, אם זכר - עולה". כלומר, בהמה שמעולם לא ילדה והיא כעת מעוברת, ובעליה מכריז על העובר שבמעיה שאם יהיה זכר, יוקדש מעתה - בעודו במעי אמו - להיות קרבן עולה. ואז: "ילדה זכר - יקרב עולה" - אם ילדה ולד זכר, ניתן להקריבו כעולה במקום שיהיה בכור.
מהי התועלת בכך לבעל הבהמה? נניח שהוא נדרש להביא קרבן עולה מפעם לפעם - בין שהתחייב בעולת נדבה, ובין שהוא מביא עולות ראייה בשלוש הרגלים, בפסח, בשבועות ובסוכות, בעלותו לרגל. במקרה זה הוא חוסך את הוצאת רכישתה של עולה נפרדת, ומשתמש לשם כך בבכור של בהמתו שלו, בכך שהכריז עליו כעולה בעודו עובר במעי אמו. זוהי ההערמה: תחבולה העוקפת את חובת נתינת הבכור לכהן, ומנצלת אותו לצרכיו של הבעלים.
המשנה נוקטת דווקא בעולה משום שהעולה היא בהמה זכר, ואף הבכור זכר הוא. לכאורה ניתן היה להקדיש באותו אופן גם שלמים, שאף הם יכולים להיות זכר, אלא שהמשנה לא אמרה זאת מפני שיש בכך איסור דרבנן. שכן במובן מסוים הבכור קדוש יותר משלמים רגילים, שהרי הוא נאכל לכהנים בלבד ואילו השלמים נאכלים לכל אדם. לפיכך גזרו חכמים שלא להקדיש בהמה במעי אמה להיות שלמים כדי לעקוף את היותה בכור. אך עולה, שכולה עולה למזבח - מותר.
המקרה השני: ולד חטאת:
בחלקה השני של המשנה, אף שאין כל סימן למעבר, לפי הברטנורא מדובר במקרה חדש לחלוטין: בהמה נקבה - פרה, עז או כבשה - שהוקדשה לחטאת והיא מעוברת. בפרק הקודם למדנו את דינו של ולד חטאת: הוא אחד מחמש חטאות המתות, ויש להניחו עד שימות. משנתנו מלמדת דרך לעקוף זאת ולהציל את הוולד שטרם נולד מגורל זה - על ידי הקדשתו בעודו ברחם.
נקדים כי נחלקו התנאים מאימתי מקבל העובר את מעמדו מאמו:
שיטת חכמים (וכן ההלכה): באופן אוטומטי, כבר בעת התהוותו ברחם, הוא חלק מן האם ומקבל את מעמדה.
שיטת רבן שמעון בן גמליאל: אין העובר מקבל את מעמדו עד שהוא יוצא לאוויר העולם, ורק משנולד הוולד הוא מקבל את מעמדו, יהיה אשר יהיה. את שיטתו נראה במפורש במשנה הבאה. לפי דרך זו ניתן להקדיש את הוולד בעודו ברחם, ויחול עליו מעמד ההקדשה ולא בהכרח מעמד האם.
לפיכך, במקרה של החטאת: אם מקדיש את הוולד בעודו עובר במעי אמו, האם יכולה להיות חטאת, והוולד שבמעיה עולה או שלמים. משנתנו הולכת אפוא בשיטת רבן שמעון בן גמליאל, הסובר שאין הוולד מקבל את מעמד אמו עד שנולד ממש.
ראוי להשוות בין שני המקרים: במקרה הראשון, בבכור, אין צורך להיזקק כלל למחלוקת זו, שכן לכל הדעות מעמד הבכור חל רק בלידה בפועל. לדוגמה:
תאומים ברחם - אין לדעת מי מהם הבכור עד שאחד מהם פוטר את הרחם בפועל ויוצא ראשון.
ולד יחיד שיצא דרך דופן, בניתוח קיסרי - אינו בכור כלל.
בשאר הבהמות, לעומת זאת, נחלקו התנאים, והתנא שבמשנתנו הולך בשיטה שהוולד מקבל את מעמד אמו רק כשנולד בפועל, ולפיכך ניתן להעניק לו מעמד קודם לכן. ובהקשר של חטאת, אומר הברטנורא, אם ברצונך להציל את הוולד מלהיות אחת מחטאות המתות שאנו מניחים למות - הרשות בידך.
ובלשון המשנה: "ואם נקבה - זבחי שלמים" - אם מכריז אדם על חטאתו המעוברת שמה שבמעיה, אם נקבה הוא, יוקדש להיות קרבן שלמים; "ילדה נקבה - תקרב שלמים" - ואם אכן נתברר שהוולד נקבה, ניתן להקריבה כשלמים ולא כחטאת. במילים אחרות, הדבר מועיל משום שמעמד האם כחטאת אינו חל על הוולד עד שייוולד.
מדוע נבחרו כאן דווקא שלמים? אמנם שלמים יכולים להיות זכר או נקבה, אך במקרה הראשון למדנו שאין להפוך את הבכור לשלמים אלא לעולה בלבד, משום שיש בכך מעין ירידת דרגה. ואף כאן, החטאת היא מקודשי הקודשים והשלמים קדשים קלים, פחותים בקדושתם - ובכל זאת מקילים, משום שהחלופה היא שהבהמה תיוותר עומדת עד שתמות. מוטב שתעלה למזבח ותהיה קרבן, מאשר שתונח בחדר למות, ולפיכך הדבר מותר.
עוד אומרת המשנה, שאם בעל החטאת מכריז בעודה מעוברת: "אם זכר - עולה, ואם נקבה - זבחי שלמים" - כלומר, מה שנמצא ברחם, אם זכר הוא יהיה עולה ואם נקבה היא תהיה זבחי שלמים - אף הכרזה זו תקפה. ואף "ילדה זכר ונקבה", שילדה שני ולדות תאומים, אחד זכר ואחת נקבה - "הזכר יקרב עולה", ולא חטאת, בדיוק כפי שהצהיר, "והנקבה תקרב שלמים".
אף כאן אין לנו ספקות. אנו מניחים שמכיוון שאמר "אם זכר - עולה, ואם נקבה - שלמים", התכוון במשתמע, מתוך שנקט את שתי האפשרויות, שאם יהיו שם גם זכר וגם נקבה - רצונו באחד מכל סוג. משום כך שתי הבהמות, הזכר והנקבה, מקבלות את מעמדן בהתאמה, כעולה וכשלמים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים נפרדים של הערמה, לפי פשט הברטנורא. הראשון - הערמה על הבכור: הקדשת הוולד הזכר לעולה בעודו במעי אמו, כדי לחסוך את נתינתו לכהן, ודווקא לעולה ולא לשלמים מפני איסור דרבנן. השני - ולד חטאת: הקדשת הוולד בעודו ברחם, כשיטה שאין העובר מקבל את מעמד אמו עד לידתו, וכך ניצל הוולד מלהיות אחת מחמש חטאות המתות ועולה למזבח כעולה או כשלמים. במשנה הבאה נראה במפורש את שיטת רבן שמעון בן גמליאל בעניין זה.