אנו פותחים כעת את הפרק הרביעי של מסכת תמורה, העוסק בחטאות המתות - קרבנות חטאת המונחים למות. זהו פרק מאתגר, ואין להתפעל אם אין הוא נקלט על בוריו בפעם הראשונה; דומה שזהו החומר המורכב ביותר שניתן למצוא במשניות.
קיימת הלכה למשה מסיני - מסורת שנמסרה למשה רבנו בהר סיני, שאין לה כל אזכור בפסוקים, לא פסוק מפורש ואף לא מדרש או רמז - ולפיה בחמישה מקרים קרבן החטאת מונח למות. 'להניחו למות' פירושו שאין מקריבים אותו, ואף אין מניחים לו לרעות עד שייפול בו מום, אלא מכניסים אותו לחדר וסוגרים את הדלת, בלא מאכל ובלא משקה, עד שימות.
הכלל הרגיל בחטאת שנותרה ולא נוצלה שונה. לדוגמה: אדם ייחד מאתיים דולר לקניית חטאת, ובפועל הוציא מאה וחמישים בלבד, שכן זהו מחירה של חטאת - נקבה, עז, בשנתה הראשונה. השאריות מוגדרות 'מותר חטאת', והכלל הוא ש'מותר חטאת ייפלו לנדבה'.
פירוש הדבר: הכסף שנותר מן הקנייה, שמעמדו 'מותר חטאת', הולך לבית המקדש. בבית המקדש היו קופות ציבוריות, כעין קופות צדקה, הקרויות 'שופרות' על שם צורתן הדומה לשופר, והכסף נכנס לשופר המיועד לקניית 'קיץ המזבח' - כמשמעו, קינוח למזבח. הכוונה לעולות הבאות מכספי ציבור בשעה שהמזבח בטל ממלאכתו, שכן ביטולו של המזבח נחשב כמין ביזיון, ולפיכך היו מקריבים עליו קרבנות ציבור, עולות, כדי לשמרו בוער. זהו השימוש הרגיל במותר חטאת. אולם חמש החטאות שלפנינו, או הכספים שלהן, אינן הולכות לנדבה אלא נשמדות או מונחות למות, ואסורות בהנאה.
סימן לחמשת המקרים - "ותמנע":
ראוי להקדים כי הסימן מפשט את הדברים יתר על המידה: אין חמשת המקרים זהים זה לזה, ואף אין מילה אחת מסכמת אף אחד מהם או את כולם במדויק. הסימן הוא המילה "וְתִמְנַע", מתוך הפסוק "ותמנע היתה פילגש", וחמש אותיותיה - ו', ת', מ', נ', ע' - הן ראשי חמשת המקרים.
ו' - ולד חטאת: ולד הוא צאצא. זהו התרחיש הבסיסי לכל פרקנו: אדם שנתחייב בחטאת, כלומר שעבר בשוגג עבירה שזדונה כרת - למשל שכח שהיום שבת והדליק אש. נקרא לו ראובן. ראובן הפריש כבשה ואמר: זו החטאת שאני מביא על חילול השבת שלי. אם לפני שהספיק להביאה ילדה הכבשה ולד, הרי לפנינו בהמה נוספת היונקת את קדושתה ומעמדה מאמה, כפי שלמדנו בפרק הקודם, ודינה כחטאת נגזרת. האם קרבה כקרבן, והוולד - מה שנשאר - מונח למות.
ת' - תמורת חטאת: מהי תמורה כבר ידוע, וזהו נושא מסכתנו. הפרק הקודם עסק בתמורתם של הזבחים על כל סוגיהם - השלמים והעולה הקרבים כמקורם, ולעומתם מקרים כאשם שדינם שונה מן המקור - ופרקנו משלים נושא זה. מעמדה של תמורת חטאת שונה מן החטאת עצמה: תמורת חטאת מונחת למות. כיצד? היה לראובן כבש, והחליט שהוא מעדיף להביא תחתיו את דולי, ואמר שדולי היא תחתיו, חליפתו ותמורתו. הכבש חייב לקרוב כחטאת, ואילו דולי מונחת למות.
מ' - מתו בעליה: חטאת שבעליה מת. ראובן הפריש את הכבש ומת. משמת ראובן שוב אין הוא נזקק לכפרה, שמיתתו היא כפרתו, וממילא אין מקבלים כפרה בקרבן לאחר המיתה, ואין כל דרך להביא את הכבש. היורשים, צאצאי ראובן היורשים את העיזבון ובכללו הכבש, אינם יכולים לעשות בו דבר, ועליהם להניחו למות.
נ' - נתכפרו בעליה: חטאת שבעליה כבר קיבלו כפרה ממקום אחר. זהו עיקר עניינו של הפרק, וכאן הדברים אכן מסתבכים. בפשטות: ראובן הפריש את למב צ'ופ, ולמב צ'ופ אבדה. מבקש הוא כפרה, ולפיכך מקדיש את דולי כחטאתו תחתיה, עולה לירושלים ומקריב אותה, וכפרתו נשלמה. חזר לביתו ומצא את למב צ'ופ בין השיחים. למב צ'ופ היא מצב של 'נתכפרו בעליה' - ראובן כבר נתכפר, ואין עוד מה לעשות בה, והיא נותרת למות. ועוד נרחיב בכך לאורך הפרק.
ע' - עברה שנתה: חטאת שעבר עליה יום הולדתה הראשון. חטאות של אדם פרטי כולן עזים או כבשים נקבות בשנתן הראשונה, ומשהגיעו לשנה השנייה שוב אינן ראויות להיות חטאת.
תרתי לריעותא - שיטת הברטנורא:
את המשנה ואת הפרק כולו נבאר לפי שיטת הברטנורא, ההולך בעקבות רש"י. לשיטתו, שני המקרים האחרונים - 'עברה שנתה' וכן 'נתכפרו בעליה' - מותנים בכך שהבהמה גם אבדה. במקרה של 'עברה שנתה': אם ראובן הקדיש את למב צ'ופ ובא עליה יום הולדתה, אין די בכך כדי להניחה למות. אמנם שוב אינה כשרה לקרבן, אך אפשר להניח לה עד שייפול בה מום, למכרה ולקנות בדמיה חטאת חדשה. המקרים שבהם מניחים למות הם אלו שיש בהם 'תרתי לריעותא', שני חסרונות: ראשית שעברה שנתה, ושנית שאבדה. ואין נפקא מינה מה אירע תחילה - אם אבדה ובעודה אבודה עבר יום הולדתה, או שעבר יום הולדתה ואחר כך אבדה - ובלבד ששני החסרונות התקיימו בה. ואילו 'נתכפרו בעליה' מסובך יותר, ואליו נשוב מיד. אלו הן, אם כן, חמש חטאות המתות.
שתי מחלוקות המלוות את הפרק:
סביב המקרה של 'נתכפרו בעליה' סובבות שתי מחלוקות האורבות ברקע כל משנה ומשנה בפרק, ולפיכך נקדימן כאן.
המחלוקת הראשונה - האם נדרשת אבידה:
אם הבהמה אבדה, האם נקרא 'נתכפרו בעליה' כאשר נמצאה עוד לפני הכפרה? נמחיש במקרה פשוט: אדם חרד, המפחד שמא יאבד את כספו, חילל שבת בשוגג ומבקש להבטיח שיוכל להביא קרבן. הפריש שתי בהמות, שתיהן מוקדשות מלכתחילה, ואמר: "אחת מהן היא פוליסת הביטוח שלי, ואם תאבד האחת או תיגנב או תיפגם - אין בכך כלום, שהרי יש לי קרבן שני לגיבוי, ואותו אביא כחטאתי". לאחר שהובאה אחת הבהמות כחטאת, האם השנייה מקבלת מעמד של 'נתכפרו בעליה' ומונחת למות?
רבי יהודה, וכמותו נפסקה ההלכה: אם לא הייתה כאן בעיה של בהמה שאבדה והוחלפה, אין על מה לדבר, ואין זה 'נתכפרו בעליה'. זו הלכה למשה מסיני, ואין פסוקים התומכים בה, אלא כך המסורת. לפיכך, בתרחיש של האחריות - פוליסת הביטוח - הבהמה האחרת שאינה קרבה אינה מונחת למות, אלא נחשבת מותר חטאת, ומניחים לה לרעות עד שייפול בה מום, ודמיה ייפלו לנדבה לבית המקדש לקיץ המזבח.
רבי שמעון: האבידה אינה חלק מן המשוואה כלל ואינה רלוונטית. אם הוקדשו שתי בהמות כחטאת על אותו חטא ונתכפר באחת מהן, השנייה או השאר נותרות למות, ותו לא.
שני שמות אלו אינם נזכרים כלל בפרקנו, ואף על פי כן הם אורבים ברקע. בשלוש המשניות הראשונות מתוך הארבע שבפרק אנו מניחים שההלכה כרבי יהודה, ובמסגרת זו אנו הולכים - שנדרשת אבידה. ואילו המשנה הרביעית מתחלפת ועוברת לעולמו של רבי שמעון, בלא להזכיר את רבי יהודה או את הגישה האחרת, ובלא להזכיר את רבי שמעון או את רבי יהודה בשמם, ואף אין ההלכה כאותה משנה רביעית כלל.
המחלוקת השנייה - מתי נמצאה הבהמה:
מחלוקת זו היא בתוך שיטת רבי יהודה. לשיטתו, כפרת הבעלים ממקום אחר מותירה את הבהמה השנייה למיתה רק אם הבהמה הראשונה אבדה. אך מתי צריכה הבהמה להימצא? בכך נחלקו חכמים ורבי:
לדעת חכמים: אם נמצאה הבהמה הראשונה קודם שקיבל כפרה, אין לה מעמד של 'נתכפרו בעליה'. לפיכך אף היא מותר חטאת, ומניחים לה עד שייפול בה מום, ודמיה הולכים לנדבה. אין היא נעשית 'נתכפרו בעליה' אלא אם נמצאה לאחר ההקרבה והכפרה מן המקור האחר.
לדעת רבי: משאבדה בהמה א' והוחלפה בבהמה ב', הרי לאחר שקיבל כפרה יש לבהמה האחרת שלא קרבה מעמד של 'נתכפרו בעליה', ומניחים אותה למיתה אפילו אז.
הרמ"א מסתפק כמי ההלכה, וכך גם בראשונים, ולפיכך לא נדון כאן בהכרעת ההלכה. עוד קושי בקריאת המשניות: חלקן הולכות במסגרת שיטת חכמים, ואילו המשנה השלישית, שהיא סתם משנה, הולכת במסגרת שיטת רבי. סתמי המשנה עובדים אפוא מהנחות שונות, וזה מה שמקשה על המעקב אחר הפרק. זהו הרקע, ומכאן נעיין במשנה עצמה.
המשנה:
"ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו" - שלושת הראשונים מבין החמישה: הוי"ו, התי"ו והמ"ם, הוולד, התמורה ומתו בעליה. אלו פשוטים וברורים, ובכולם הדין 'ימותו', שמניחים את הבהמה למות. נפרטם שוב:
הוולד: ראובן מקדיש את למב צ'ופ, ולפני שהספיק להביאה מתעברת למב צ'ופ ויולדת גדי. אותו גדי הוא ולד, ואינו קרב, אלא נותר למות. ומה אם הייתה למב צ'ופ מעוברת כבר בשעת ההקדש וילדה אחר כך? כאן למדנו שאין הגדי מקבל קדושה נגזרת מן האם, אלא ראובן הקדיש כביכול שתי בהמות, את האם ואת הגדי שכבר במעיה, וכשנולד הגדי הרי הן כשתי חטאות שוות מעמד. זהו כעין מצב ה'אחריות', ולפיכך בהמה אחת קרבה, נניח האם, והבהמה השנייה, הוולד, היא מותר חטאת ודמיה יימשכו לנדבה - לשיטת חכמים בוודאי.
תמורת חטאת: זה פשוט. יש בהמה א', למב צ'ופ, ולוקח בהמה ב', דולי, ואומר שדולי תמורתה. עבר בעבירה ולוקה, ומכל מקום בהמה ב', דולי, מונחת עד שתמות.
מתו בעליה: ראובן מקדיש את כבשו, ולפני שהספיק להקריבו מת ראובן, ולפיכך יורשיו מניחים את הכבש המוקדש למות. זאת בניגוד לקרבנות יחיד אחרים, כעולה, עולת נדבה או שלמים, שהיורשים יכולים להקריבם.
"שעברה שנתה ושאבדה":
המקרה הרביעי הוא שעברה שנתה, שבא עליה יום הולדתה. נבארו כדרכו של הברטנורא, שלפניו הייתה למעשה גרסה מעט שונה. אמנם קשה לראות זאת במילים ולהתאימן זו לזו, ומכל מקום כך הוא לומד: "שעברה שנתה" - בא לבהמה יום הולדת, "ושאבדה" - וגם אבדה. זהו ה'תרתי לריעותא', שני חסרונות כנגדה, ולפיכך כשנמצאת - מאחר שאבדה, ומאחר שכעת אי אפשר להביאה משהיא בת שנה - הבהמה מונחת עד שתמות. וכך הוא הדין בלא קשר לכל דבר אחר: אפילו נמצאה לפני שקיבל אותו אדם את כפרתו, אין בכך נפקא מינה, והבהמה מונחת עד שתמות.
המקרה הנוסף, שהוא בערך באותה דרגה, הוא "ונמצאת בעלת מום" - שנמצאה בעלת מום קבוע. כפי שאמרנו בהקדמה, סימן החמישה אינו מזכיר מקרה זה. גם כאן, כמו בעברה שנתה, נדרש 'תרתי לריעותא', שני דברים שנשתבשו בה: ראשית שאבדה, ושנית שנעשתה בעלת מום. וכשנמצאת, אפילו לא קיבלו הבעלים כפרה עדיין, אין בכך נפקא מינה והבהמה מונחת עד שתמות. יש לקרוא אפוא שהמילים "ושאבדה" הולכות לשני הכיוונים - הן על עברה שנתה והן על נמצאת בעלת מום. והגר"א מבאר שהטעם לסדר זה הוא, שבעברה שנתה אין נפקא מינה מה אירע תחילה: יכולה היא לקבל יום הולדת ואחר כך לאבוד, או לאבוד ואחר כך לקבל יום הולדת, ובשני המקרים מונחת עד שתמות; ואילו בנמצאת בעלת מום צריכה היא לאבוד תחילה ורק אחר כך להתגלות כבעלת מום, אך אם נעשתה בעלת מום תחילה ואחר כך אבדה, אין זה המקרה שמונחת עד שתמות.
נתכפרו בעליה ו"אין עושה תמורה":
כאן נעשית המשנה קשה עוד יותר לקריאה כדרכו של הברטנורא, ומכל מקום זהו מקרה נתכפרו בעליה. לפנינו שתי בהמות: דולי, הבהמה השנייה, ולמב צ'ופ, הבהמה הראשונה. אם הוקרבה דולי, שוב אין למב צ'ופ שהוקדשה כחטאת יכולה לקרוב, ולמב צ'ופ נותרת למות. ואנו הולכים כאן בעולמם של חכמים, כלומר שאין היא נותרת למות אלא אם נמצאה הבהמה הראשונה לאחר שנתכפר. וההשלכה של כך היא "אין עושה תמורה": למב צ'ופ, הנותרת למות משום שנתכפרו בעליה בבהמה האחרת, היא כחטאת מושבתת - יש בה שריד של מעמד חטאת והיא צריכה להישאר למות, אך אין היא חטאת מלאה ואינה פועלת תמורה. כלומר: ראובן הפריש את למב צ'ופ, למב צ'ופ אבדה, הפריש את דולי והקריבה, ואחר כך מצא את למב צ'ופ - ולמב צ'ופ נותרת למות. אם יביא כעת את בסי ויאמר "בסי תהיה תמורתה של למב צ'ופ", לא יארע דבר, שכן למב צ'ופ אינה עוד חטאת מלאה שיכולה לקרוב, ואינה יוצרת תמורה, ולא יחול על בסי דבר.
"ולא נהנין ולא מועלין":
ביטוי זה מופיע פעמים רבות בש"ס, והוא כמעין מילת קוד. "ולא מועלין" פירושו שאין בה עוד קדושתו המלאה של קרבן. שהרי הכלל הוא שכל דבר שהוא הקדש, בין בקדושת דמים ובין בקדושת הגוף, הנהנה ממנו הנאה כספית עובר באיסור מעילה - שימוש שלא כדין ברכוש מוקדש - ואם עשה כן בשוגג עליו להחליפו, להוסיף חומש כקנס, ולהביא אשם מעילות, סוג מיוחד של קרבן. אולם משנתכפרו הבעלים בדולי, יצאה למב צ'ופ מכלל שימוש, ואם נהנה ממנה - גזז את צמרה לעשות סוודר, חלבה או אכלה - אינו עובר במעילה, שאין היא עוד חטאת מלאה. ומכל מקום "ולא נהנין" - אסור לו ליהנות ממנה מדרבנן, אלא שאם נהנה אין זה איסור מעילה דאורייתא, כיוון שכבר יצאה מכלל שימוש משנתכפר ממקום אחר.
ומה הדין כל עוד לא נתכפרו הבעלים? אם אבדה הבהמה וחזרה, ושוב אין הוא רוצה להשתמש בה אלא להמתין ולהביא בהמה אחרת - "תרעה תסתאב", מניח לה לרעות עד שייפול בה מום, "ותימכר ויביא בדמיה אחרת" - וכשנפל בה מום נמכרת, ובדמיה קונה חטאת אחרת ומביאה ומתכפר בה. וכיוון שלא נעשתה כפרה, ולא ייחד את השנייה קודם שמצא את הראשונה, אין הבהמה הראשונה נותרת למות אף שאבדה ולבסוף נפל בה מום, אלא כאמור דמיה יילכו לקיץ המזבח כמותר חטאת.
ובינתיים, כל עוד ממתין שייפול בה מום, "ועושה תמורה ומועלין בה". הבהמה עדיין כחטאת הממתינה לקרוב; אמנם בחר שלא להשתמש בה משאבדה ויש בה נקודה לחובתה, אך כיוון שלא קיבל כפרה ממקום אחר אין היא נותרת למיתה, והרי היא קרבן פועם. לפיכך חלה עליה תמורה: אם יאמר עתה שדולי תהיה תמורתה של למב צ'ופ, תיעשה דולי תמורה. וכן מועלין בה: כל עוד הוא ממתין שייפול בה מום, מאחר שחטאת היא, הנהנה ממנה הנאה כספית עובר באיסור מעילה, ועליו להחליפה, לשלם עליה עם החומש, ולהביא אשם מעילות.
יש להודות שקשה למדי לראות את כל זה במדויק בלשון המשנה, ואף בראשונים יש גישות שונות כיצד לקרוא מילים אלו, ואנו הולכים בדרכו של הברטנורא. כאן נעצור, שכן נותר לנו הרבה לדון בנושא הממשיך הזה במשניות הבאות.