תמיד, פרק ג, משנה ח. המשנה הקודמת תיארה את פתיחת השער הגדול של ההיכל בכל בוקר. משנתנו מתרחקת עכשיו צעד אחורה ומתבוננת בתמונה כולה ממרחק: היא מונה את קולות בית המקדש שנשאו כל כך חזק עד שהגיעו לעיר יריחו, ואף את הריח שנלווה אליהם.
יריחו היתה רחוקה מירושלים כעשר פרסאות, בערך עשרים ושלושה מייל במונחים שלנו. אין כוונת המשנה שאדם ביריחו שמע את הקולות האלה במלוא עוצמתם על פני כל המרחק הזה. אלא שהשטח שבין ירושלים ליריחו היה פתוח, ולא היו הרים מפסיקים באמצע ושוברים את הקול. ומכיוון שהדרך היתה חלקה, משהו מכל אחד מן הקולות האלה, שמץ, שארית, עדיין הגיע לאוזניים רחוקות כמו אלה שביריחו.
רשימת הקולות
כל פסקה ברשימה נפתחת באותן שלוש מילים, "מיריחו היו שומעים", אנשי יריחו היו שומעים. הראשון ברשימה: "קול שער הגדול שנפתח", הרעש שהשמיע השער הגדול של ההיכל בהיפתחו בכל בוקר, אותו שער עצמו שתיארה המשנה הקודמת.
אחריו בא "קול המגרפה". המגרפה היתה כלי שבידי הלויים, והיה בה כוח מופלא להשמיע מאה סוגי קול שונים בבת אחת. גם קולה היה נישא עד יריחו.
המשנה ממשיכה: "קול העץ", קולו של מתקן העץ שעשה בן קטין, "מוכני לכיור", גלגל לכיור. זה היה המנגנון שבאמצעותו העלו את הכיור חזרה מתוך בור המים. למדנו קודם במסכת מדוע: את הכיור היו משקיעים במים בסוף כל יום, כדי שהמים שבתוכו לא ייפסלו בלינה ולא יצטרכו לרוקנם בכל בוקר.
"קול גביני כרוז". גביני שימש ככרוז של בית המקדש. בכל בוקר היה מוטל עליו להכריז בקול לפני הכהנים שהגיעה שעת העבודה, וקריאתו נשמעה עד יריחו.
"קול החליל". החליל היה עוד אחד מן הכלים החזקים שהיו הלויים מנגנים בהם ללוות את העבודה, וצליליו נקלטו באותו מרחק עצמו.
"קול הצלצל". גם הכאת המצלתיים שנלוותה לעבודה הגיעה לשם.
"קול השיר". השירה עצמה, השיר שהיו הלויים שרים בשעה שהעבודה נעשית, נשמעה ביריחו.
"קול השופר". השופר, שהיו תוקעים בו בראש השנה ובתעניות הציבור השונות, נשמע אף הוא שם.
ואז נוספת דעה שנייה: "ויש אומרים", ויש אומרים שאף קולו של הכהן הגדול, "קולו של כהן גדול", הגיע לשם, "בשעה שהוא מזכיר", ברגע שהוא מבטא "את השם", השם המפורש, "ביום הכיפורים".
לא רק קול, אלא גם ריח
עכשיו עוברת הרשימה מן השמיעה אל הריח: "היו מריחים", היו מריחים את "ריח פיטום הקטורת", ניחוח הקטורת בשעה שהיו מפטמים אותה בבית המקדש.
המשנה מסתיימת בעדות של מי שראה בעצמו. "אמר רבי אליעזר בן דגלאי: עזים היו לבית אבא בהר מכוור, והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת." רבי אליעזר בן דגלאי העיד שעזי משפחתו רעו בהר מכוור, מקום שהיה רחוק מאוד מירושלים ומבית המקדש, וריח הקטורת היה נישא עד אליהן שם וגורם להן להתעטש.