תמיד, פרק ה, משנה ה. הפרק שלנו מלווה את הכוהנים לאורך הבוקר: קריאת שמע והברכות, ואחר כך הפייסות שמחלקות את חלקי העבודה השונים. עכשיו אנו מגיעים לעבודת הקטורת, ותחילה למעשה שחייב לקדום לה: נטילת גחלים לוחשות מן המזבח שבחוץ והכנסתן פנימה, אל מזבח הזהב שעמד בהיכל, שהרי שם היה צריך להניח עליהן את הקטורת.
עבודה זו לא נתחלקה בפייס כלל. הכוהן שזכה בפייס הקטורת עצמה היה בוחר לו כוהן חבר שעמד לידו ומזמין אותו להשתתף בזכות הזאת, להכניס את הגחלים לקטורת שהוא עומד להקטיר.
חתיית הגחלים
המשנה פותחת: "מי שזכה במחתה", הכוהן שנפלה בגורלו מחתת הגחלים. "נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח": מחתה של כסף הייתה מונחת בצד המזבח החיצון; נטל אותה, עלה בכבש והגיע לראש המזבח, ושם הייתה ערוכה מערכה של גחלים לשם הקטורת דווקא.
"ופינה את הגחלים הילך והילך וחתה". במחתה סילק את הגחלים העליונות, מקצתן לצד זה ומקצתן לצד זה, וחתה ממה שהיה מונח מתחתיהן, הגחלים המכוסות שלמטה, שבהן החום העז ביותר. דווקא הן היו הגחלים הראויות לקטורת.
מן הכסף אל הזהב
"ירד ועירן לתוך של זהב". ירד בכבש, ובעומדו על רצפת העזרה עירה את מחתת הכסף והטיל את הגחלים לתוך מחתה שנייה, זו עשויה זהב.
ולמה נצרכו שתי מחתות? הזהב שנכנס אל ההיכל מוסיף הדר לעבודה הנעשית שם. ואף על פי כן לא הצריכה התורה שהחתייה עצמה תיעשה בזהב, לפי שהזהב רך יותר, והאש הייתה מכלה אותו וממסה אותו. והקדוש ברוך הוא חס על ממונו של המקדש, שנקנה מכספי אוצרו, ואינו רוצה שכליו ייהרסו ויוחלפו בלא צורך. לפיכך הכסף החזק משמש לחתייה, ומחתת הזהב מכניסה את הגחלים פנימה.
הגחלים שנתפזרו
"נתפזר ממנו כקב גחלים". לפי שכלי הזהב היה קטן במידתו, נמצא לאחר העירוי גדוש ומלא על גדותיו. הגודש הזה היה מכוון וראוי, בדיוק כמו במידת הקטורת עצמה: עבודת ה' ביד רחבה, ביותר מן החיוב, היא הכבוד הגדול יותר. אלא שבהכרח נשרו כקב גחלים לארץ העזרה.
"והיה מכבדן לאמה". כוהן היה מכבד את הגחלים שנפלו אל האמה, תעלת המים שעברה בעזרה, ושם כבו, כדי שהכוהנים, שעבדו כשהם יחפים, לא ייכוו ברגליהם.
"ובשבת היה כופה עליהן פסכתר". בשבת, שאין מכבים בה את הגחלים במים, היה הכוהן כופה עליהן כלי גדול הנקרא פסכתר, כדי שלא יינזק אדם.
הפסכתר
כלי זה שימש גם במקום אחר בעבודה. למדנו למעלה במסכת על תפוח הדשן הגדול שהצטבר באמצע המזבח; כשגדל יותר מדי, היה צריך להוציא ממנו לחוץ. הפסכתר היה מתמלא באותו דשן ומורד, ומפני כובדו נזקקה העבודה לשני כוהנים.
"ופסכתר היתה כלי גדול מחזקת לתך". הפסכתר היה כלי עצום שהחזיק לתך, שהוא חמש עשרה סאה, בלשון ימינו יותר מחמישים גלון.
"ושתי שרשרות היו בה". שתי שלשלאות היו קבועות בו. "אחת שהוא מושך בה ויורד": השלשלת הקדמית נתנה לכוהן אחיזה בשעה שמשך בה את הכלי בירידתו בכבש המזבח החיצון. "ואחת שהוא אוחז בה מלמעלן בשביל שלא תתגלגל": בשנייה אחז כוהן אחר מלמעלה, והחזיק את המשא ביציבות, שלא יתגלגל ויתהפך בדרך למטה.
שלושה שימושים
"ושלשה דברים היתה משמשת". המשנה חותמת ומונה את שלושת הצרכים שהפסכתר שימשה בהם:
- "כופין אותה על גבי גחלים": בשבת הייתה נכפית על הגחלים שנתפזרו ממחתת הזהב, שהרי אי אפשר לכבותן במים, וכך לא נכוותה רגלו היחפה של שום כוהן.
- "ועל השרץ בשבת": הייתה מונחת על נבלת שרץ שנמצאה בעזרה בשבת. בכל יום אחר מוציאים דבר כזה מן העזרה מיד, אבל בשבת הוא מוקצה ואין לטלטלו, ולפיכך כיסויו עד הלילה הציל את הכוהנים מכל נגיעה בו ומכל טומאה.
- "ומורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח": שימשה להוריד את הדשן מן התפוח שעמד בראש המזבח, בדרך שנתבארה למעלה.