תמיד, פרק ז, משנה ד, המשנה החותמת את מסכת תמיד. הפרק ליווה אותנו לאורך השלבים האחרונים של עבודת התמיד, וכעת הוא מגיע אל השיר. בשעת ניסוך היין על גבי המזבח היו הלויים אומרים שירה. לכל יום מימות השבוע היה פרק תהילים משלו, וכל פרק נקשר למה שברא הקדוש ברוך הוא באותו יום משבעת ימי בראשית. לכל יום מימי הבריאה יש עניין משלו, ושיר של אותו יום בשבוע נותן לו קול.
פתיחת המשנה: "השיר שהיו הלוים אומרים במקדש". מכאן ואילך באה רשימת הפרקים שהיו הלויים אומרים במקדש, פרק לכל יום מימות השבוע.
יום ראשון: היום הראשון
הראשון שברשימה: "ביום הראשון היו אומרים". פרקו של יום ראשון הוא פרק כ"ד בתהילים, ואותו אמרו במלואו. "לה' הארץ ומלואה", הארץ וכל אשר בה שייכים לה', "תבל ויושבי בה", העולם המיושב וכל הדרים בו. מה ברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון? את הארץ עצמה. והמזמור של אותו יום מכריז בדיוק על כך: הארץ וכל מלואה שלו הם.
יום שני: היום השני
"בשני היו אומרים". פרקו של יום שני הוא פרק מ"ח. "גדול ה' ומהולל מאד", גדול ה' ורב תהילה, והיכן נשמעת אותה תהילה? "בעיר אלהינו הר קדשו", בעיר אלוקינו, בהר קודשו. היום השני לבריאה היה יום ההבדלה: הקדוש ברוך הוא הבדיל בין העולמות העליונים, שבהם כביכול הוא שוכן, לבין העולם הגשמי התחתון. ההבדלה היא בדיוק הנימה שמשמיע המזמור הזה. עיר אלוקינו היא ירושלים, הר קודשו הוא הר הבית, שני מקומות שהוצאו מן המפה הרגילה מכוח הקדושה שניתנה בהם, כשם שהעולמות העליונים הובדלו מן התחתונים.
יום שלישי: היום השלישי
"בשלישי היו אומרים". פרקו של יום שלישי הוא פרק פ"ב. "אלהים נצב בעדת אל", הקדוש ברוך הוא ניצב בתוך עדת הדיינים, "בקרב אלהים ישפט", ובקרבם הוא שופט. ביום השלישי נראתה היבשה וניתן לבני אדם קרקע להתיישב עליה. אלא שחברה מיושבת אינה מתקיימת בלא בתי דין, חוקים ושוטרים שיאכפו אותם. לכן מזמור אותו יום מכריז שבכל מקום שדיינים יושבים בו לדין, הקדוש ברוך הוא עצמו נמצא שם.
יום רביעי: היום הרביעי
"ברביעי היו אומרים". פרקו של יום רביעי הוא פרק צ"ד. "אל נקמות ה'", אל של נקמות הוא ה', "אל נקמות הופיע", אל נקמות, הופע והתגלה. ביום הרביעי נבראו המאורות: השמש, הירח והכוכבים. ואותם מאורות עצמם עלולים להטעות אדם ולהביאו להשתחוות להם. מכאן אל הנקמות, שייפרע ממי שעובד לצבא השמים או לכל סוג של עבודה זרה, שהרי אין להכיר אלא באחד, בהקדוש ברוך הוא.
יום חמישי: היום החמישי
"בחמישי היו אומרים". פרקו של יום חמישי הוא פרק פ"א. "הרנינו לאלהים עוזנו", רננו בשמחה לאלוקים שהוא כוחנו, "הריעו לאלהי יעקב", הריעו לפני אלוקי יעקב. ביום החמישי נתמלאו השמים בעופות והמים בדגים. כשאדם עומד מול השפע האינסופי של בעלי החיים ומול פלאי הטבע, מתעורר בו רצון להרים קול שירה לפני ה'. בריותיו מקרבות אותנו אליו.
יום שישי: היום השישי
"בששי היו אומרים". פרקו של יום שישי הוא פרק צ"ג. "ה' מלך גאות לבש", ה' מלך ולבש גאון והדר. ביום השישי הושלם העולם, והקדוש ברוך הוא מולך על בריאה שהגיעה לשלמותה. מול עולם גמור ומושלם אנו מכירים בו כמלך, שליט על כל הנמצא.
שבת: השיר שאין בו שבת
האחרון שברשימה: "בשבת היו אומרים". פרקה של שבת הוא פרק צ"ב, שפסוקו הראשון, "מזמור שיר ליום השבת", מציג את הפרק כמזמור המיועד ליום השבת. אלא שאם קוראים את הפרק מתחילתו ועד סופו, השבת אינה נזכרת בו עוד. זו הקושיה שהמשנה עצמה מעלה: על סמך מה נקבע דווקא פרק זה כשירה של שבת בבית המקדש?
ותירוץ המשנה: "מזמור שיר לעתיד לבוא". עניינו של הפרק אינו השבת החוזרת אלינו מדי שבוע, אלא השבת שעדיין לפנינו, לעתיד לבוא, ימות המשיח, כשהעולם כפי שאנו מכירים אותו לא יתקיים עוד. "ליום שכולו שבת", יום, ובדיוק יותר תקופה, שכולה שבת, "מנוחה לחיי העולמים", מנוחה, שהרי הקדוש ברוך הוא הוא הנותן חיים לכל, בגוף ובנשמה. והדרך שלנו אל אותה תקופה עוברת דרך המקדש ודרך העבודה שאנו עובדים את הקדוש ברוך הוא.
יהי רצון שזכות המשניות שלמדנו תעלה עד כיסא הכבוד למעלה, ושיסיר ה' מעלינו את הגלות שעדיין סובבת אותנו, ונשוב כולנו לירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ונראה את בית המקדש עומד על תילו, ונקריב את הקורבנות על גבי המזבח. אמן.
הדרן עלך מסכת תמיד.