תמיד, פרק ה, משנה ד. הפרק שלנו מלווה את הכוהנים בעבודת הבוקר שלאחר הקרבת התמיד, ועכשיו הוא פונה אל הקטורת: לא אל הקטורת עצמה, אלא אל הכלים שבהם היא הוכנסה אל ההיכל.
שני כלים נפרדים היו מעורבים בדבר, וההבנה מדוע היו דווקא שניים היא לבה של המשנה.
שני כלים, בעיה אחת
הקטורת הונחה בבזך קטן, ולא רק מלא אלא גדוש, שופע מעל שפתו. עבודת ה' במידה גדושה היא ביטוי של נדיבות ושל נוי בעבודה. אלא שאותו שפע עצמו יצר קושי: בשעה שהכוהן הולך, הסמים עלולים להישפך, ונפילת הקטורת לרצפה היא גנאי לקרבן.
הפתרון היה כלי שני, גדול יותר: כף שהוחזקה מתחת לבזך, כדי לקבל את כל מה שנשמט בדרך. ומדוע לא לשאת את הקטורת בכף הגדולה מתחילה? מפני שאז המידה הייתה שוקעת בתוכה ומאבדת את מראה הגודש והשפע. כך פעלו שני הכלים יחד: הבזך הקטן החזיק את מידת הקטורת הגדושה והשופעת, והכף הגדולה שמתחתיו שמרה על כל מה שנפל.
לשון המשנה
"מי שזכה בקטורת היה נוטל את הכף": הכוהן שזכה בפיס על הקטורת היה נוטל בידו את הכף.
"והכף דומה לתרקב גדול של זהב, מחזיק שלושה קבים": הכף הזו דומה לתרקב גדול, כלי בעל נפח ניכר, והיא עשויה זהב. שיעורה שלושה קבים, כך שאכן יכולה הייתה להחזיק הרבה.
"והבזך היה בתוכו, מלא וגדוש קטורת": בתוך הכף היה מונח הבזך, אותה כפית קטנה, והוא מלא וגדוש קטורת.
"וכיסוי היה לו": לבזך היה כיסוי. תפקידו היה למנוע מדבר זר ליפול אל הקטורת בשעה שנשאו אותה אל ההיכל, שכן כל דבר שהתערב בקטורת פסל אותה.
"וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלה": על גבי הכיסוי היה מעין טבעת, שימשה בית אחיזה כדי שיוכלו להרים את הכיסוי מעל הבזך.