תמיד, פרק א, משנה ד. הפרק שלנו מלווה את הכהנים מרגע שהם קמים משנתם בבית המקדש ועד הפייס הראשון של היום, זה שמזכה את הכהן בהרמת הדשן מן המזבח. עכשיו פונה המשנה אל העבודה עצמה ומתארת, שלב אחר שלב, כיצד נעשתה תרומת הדשן למעשה.
הכהן שזכה בפייס היה יוצא להרים את הדשן מעל המזבח. בצאתו היו חבריו קוראים אחריו אזהרה: היזהר, אל תיגע בכלי הקודש שבמקדש לפני שתקדש את ידיך ואת רגליך מן הכיור.
החשש שלהם התמקד במחתה. המחתה שבה גורפים את הדשן מעל המזבח הייתה מונחת על הרצפה בזווית שבין הכבש למזבח, בצדו המערבי של הכבש. הם חששו שמא ייטול אותה ויעלה מיד לעבודה בלי שקידש תחילה, ואין עבודה כשרה אלא אם כן קידש הכהן את ידיו ואת רגליו מן הכיור. אותו כיור היה אגן הנחושת הגדול שעמד בין המזבח לבין ההיכל.
ולמה בכלל היה צריך שיאמרו לו? קרוב מאוד לוודאי שזו הייתה הפעם הראשונה שנפל בגורלו לתרום את הדשן, והכהנים האחרים הבינו שאדם חדש בעבודה עלול פשוט לא לדעת מה קודם למה.
איש לא נלווה אליו לאותו חלק של העזרה. השהייה שם מותרת רק לכהן העסוק באותה שעה בעבודה, ועבודה זו נעשתה בכהן אחד בלבד.
הולך לאור המזבח
נר לא היה בידו ולא אבוקה להאיר לו את הדרך. הוא הלך לאורה של האש שעל גבי המזבח, שהספיקה לו כדי למצוא את דרכו בחשכה.
הנשארים מאחור לא יכלו לעקוב אחריו בעיניהם כשהתקרב אל הכיור לקדש, שכן כבש המזבח חצץ ביניהם וחסם את מבטם. גם צעדיו לא הסגירו אותו, שהרי הלך בשקט. שום דבר לא הודיע להם שהגיע למקום הקידוש, עד שהגיע לאוזניהם קול אחד: קולו של המכשיר מעץ שהתקין כהן ששמו בן קטין, גלגל שבאמצעותו הורידו את הכיור והעלו אותו.
המצאתו של בן קטין
בן קטין חי בימי בית המקדש השני, והתקין מנגנון שבאמצעותו היו משקיעים את הכיור בכל לילה בבור המים ומעלים אותו בכל בוקר. הוא פעל על גלגל וגלגלת, קל דיו שכהן אחד יוכל להפעילו לבדו, והשמיע קול גדול מאוד.
ולמה היה צריך להוריד את הכיור בכל לילה? מפני שהכיור הוא כלי שרת, כלי מקודש של בית המקדש, וכל מה שלן בתוך כלי שרת נפסל. נמצא שהיו צריכים לשפוך את המים בכל יום ולמלא את הכיור מחדש. בן קטין ראה בזה מעין ביזיון, לשפוך את מימיו של בית המקדש בדרך זו, להשליכם בכל בוקר רק משום שאינם ראויים עוד. הפתרון שלו היה להוריד את הכיור לתוך הבור, ששם מתחברים המים שבתוכו למים שלמטה, וחיבור זה משאיר אותם כשרים למחרת.
הרמת הדשן
אותו גלגל, אם כן, היה האות שלהם. "והן אומרים: הגיע עת", כלומר הגיעה השעה. משהגיע הקול לאוזניהם ידעו שהוא עומד ליד הכיור ועומד לעלות למזבח ולהרים את הדשן, והתחילו להתכונן, שהרי קרבה השעה שגם כל אחד מהם יקדש ידיו ורגליו מן הכיור.
"קידש ידיו ורגליו מן הכיור": לאחר שהעלה את הכיור באמצעות הגלגל, קידש הכהן שזכה בפייס את ידיו ואת רגליו ממימיו. "נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח": נטל את מחתת הכסף ממקומה שבצד המזבח, חזר אל הכבש ועלה לראש המזבח.
"ופינה את הגחלים הילך והילך": באותה מחתה סילק את הגחלים הגדולות לכאן ולכאן, ואחר כך חתה מן הגחלים הפנימיות, אלו שנשרפו כל צרכן וכמעט נעשו דשן. כשהמחתה בידו ירד בכבש ופניו לדרום.
"הגיע לרצפה": כשהגיע לרצפת העזרה, "הפך פניו לצפון": הפנה את עצמו לצד צפון. "הלך למזרחו של כבש כעשר אמות": הלך כעשר אמות לאורך צדו המזרחי של הכבש. "צבר את הגחלים על גבי הרצפה": צבר את הגחלים בנחת על הרצפה, "רחוק מן הכבש שלושה טפחים": במרחק שלושה טפחים מן הכבש.
לאותו מקום עצמו היו שימושים נוספים. שם היו נותנים את מוראת העוף העולה לעולה, וכן את הדשן שהיו מדשנים מן המזבח הזהב שעליו הקטירו את הקטורת, יחד עם מה שניקו מנרות המנורה. הכל היו מביאים למקום אחד זה יום אחר יום, ונעשה נס: רצפת העזרה הייתה בולעת אותו במקומו.