תמיד, פרק ו, משנה ג. הפרק הזה מלווה את הכוהנים אל תוך ההיכל, להכין ולהקריב את עבודת הבוקר בפנים. לאחר שעסקה המשנה בהדלקת המנורה, היא מגיעה עתה להקטרת הקטורת עצמה על המזבח הפנימי, הוא מזבח הזהב.
שני כוהנים נכנסים להיכל יחד. האחד הוא הכוהן שזכה בפייס לקטורת, והשני אוהב או קרוב שהוא עצמו הזמין אותו לבוא עמו ולסייע בידו. השניים ניצבים כעת בתוך ההיכל, בצד מזבח הזהב.
מסירת הסמים
"מי שזכה בקטורת היה נוטל את הבזך מתוך הכף", כלומר: הכוהן שזכה בקטורת מוציא את הכלי הקטן (הבזך) מתוך הכלי הגדול (הכף). נזכיר את הסידור שתואר קודם: הסמים היו נצברים בבזך הקטן, והבזך היה מונח בתוך כף גדולה יותר. הטעם לכך היה מעשי לגמרי. הבזך היה מלא וגדוש עד שפתו, וכל מה שנשפך ממנו היה נופל לתוך הכף שמתחתיו ולא מתפזר על הרצפה. לפיכך היה מכניס את שניהם כאחד, מסיר את כיסוי הכף, ומוציא ממנה את הבזך.
"ונותנו לאוהבו או לקרובו", מוסר אותו לאוהבו או לקרובו. הוא מוסר לעוזר שנכנס לצדו את הכף עם כיסויה, והעוזר מניח אותם על הרצפה. אחר כך עובר הבזך של הסמים לידיו. העוזר מערה ממנו את הקטורת אל תוך חופניו הפתוחים של הכוהן שזו עבודתו, ומניח גם את הבזך הריק על הרצפה.
"נתפזר ממנו לתוכו", אם נתפזרו מקצת הסמים מן הבזך אל תוך הכף שסביבו, וזו הייתה בדיוק תכליתה של הכף, לקבל את הנשפך, אז "נותנו לו בחפניו": העוזר אוסף גם את הסמים הללו ומערה אותם אל חופניו. שום דבר לא נזנח כאבוד. אפילו מה שנשמט בדרך נאסף ונמסר לידיו כדי להקטירו על המזבח.
העוזר סיים כעת את תפקידו. הוא משתחווה, נוטל עמו את הכף וכיסויה, ויוצא מן ההיכל.
ההדרכה שהוא מקבל
"ומלמדין אותו", היו מלמדים אותו. כוהנים שכבר עשו את העבודה הזו בעבר היו מדריכים את הכוהן החדש כיצד לעשותה כראוי. ומדוע היה תמיד מתחיל? לפי שאין כוהן מקטיר קטורת אלא פעם אחת בימי חייו. בכל פעם חיפשו כוהן חדש, שכן ברכתו של הקדוש ברוך הוא שהייתה תלויה בקטורת היא העושר. המקטיר אותה היה מתעשר. לכן סבבו את הזכות הזו במכוון, כדי לפרוס את הברכה, כפשוטה, על כמה שיותר כוהנים. כל אחד קיבל את תורו, ומשום כך היה המקטיר זקוק להדרכה מפי בעלי הניסיון.
וכך היו אומרים לו: "הוי זהיר", היזהר, "שמא תתחיל לפניך", שלא תתחיל בקצה הקרוב אליך, "שלא תכווה", כדי שלא תיכווה. שאם יניח את הסמים על הגחלים שמולו ממש, תבוא תקלה. הגחלים בוערות ומעלות חום, ואם ייפלו מקצת הסמים ייאלץ להושיט את ידו מעבר לאש כדי ללקטם, ויכווה את ידו ואת זרועו. לכן אמרו לו להתחיל מן הקצה הרחוק, לצד אחוריו של המזבח. וכל מה שייפול ייפול בצד הקרוב אליו, במקום שיוכל ללקטו בלי להעביר את ידיו מעל הלהבות.
"התחיל מרדד ויוצא". הוא התחיל לשטח ולהחליק את הקטורת על פני הגחלים. משסיים, השתחווה, נטל את הכלי הריק, ויצא מן ההיכל.
ההמתנה לאות
"לא היה המקטיר מקטיר", אין המקטיר מניח את הקטורת על המזבח, "עד שהממונה אומר לו", עד שהממונה, הכוהן שמונה על סדר העבודה של אותו יום, אומר לו: "הקטר". בשעת הקטרת הקטורת אין אדם רשאי להישאר בהיכל, שם עומד מזבח הזהב, ולא באולם שלפניו, ולא בשטח העזרה שבין האולם ולמזבח החיצון. לפיכך היה הממונה עובר תחילה בכל האזור ומוודא שאין שם נפש חיה. ורק לאחר שהוא עצמו יצא, היה קורא בקול שהגיעה שעת הקטורת.
"אם היה כהן גדול", אם הכוהן הגדול הוא המקטיר את הקטורת באותו יום, נאמרה הקריאה בלשון כבוד יתרה. לא היה הממונה קורא "הקטר" סתם, אלא אומר: "אישי כהן גדול, הקטר", אדוני הכוהן הגדול, הקטר את הקטורת.
"פרשו העם", העם התרחקו ופינו את השטח שבין האולם ולמזבח שבעזרה. "והקטיר", הקטיר את הסמים על הגחלים. "והשתחווה ויצא", השתחווה ויצא, ונטל עמו את הבזך הריק.