תמיד, פרק ד, משנה ב. משנתנו, יחד עם זו שאחריה, מוליכה אותנו שלב אחר שלב בעבודת ניתוחו של כבש התמיד ובמסירת כל חלק וחלק לידי הכוהנים שהעלו אותו למזבח. כבר במשנה הראשונה של הפרק השלישי ראינו שששה כוהנים זכו בפייס בזכות להעלות את איברי התמיד אל הכבש, אחד נושא את הראש, אחר את הכרעיים, וכן הלאה בכל הרשימה. מה שמוסיפה לנו משנה זו הוא התמונה המעשית: כיצד, במהלך העבודה עצמה, הגיע כל חלק אל הכוהן שהוא שלו.
"לא היה שובר בו את הרגל": קודם שהופשט העור כולו, לא היה הכוהן העוסק בעבודה מנתק את רגלה האחורית של הבהמה. השוו זאת לבית מטבחיים רגיל, שבו לאחר שנעשתה השחיטה כתיקנה רשאי הקצב לחתוך רגל אחורית בעודה בעורה ולעבוד עם החתיכה כמות שהיא. עבודת בית המקדש הלכה בסדר הפוך: תחילה הופשט העור כולו, ורק אחר כך הופרדו האיברים זה מזה. לפיכך נשארה הרגל האחורית במקומה בשלב זה של העבודה.
ומה עשו במקום זאת? "אלא נוקבו מתוך ערכובו ותולהו": היו נוקבים נקב במפרק הרגל האחורית מצד אל צד, ובאותו נקב היו תולים את הבהמה על האונקליות שתיאר לנו הפרק השלישי, אונקליות שהיו קבועות בעמודים הננסים שעמדו במקום השחיטה. שם היה הכבש תלוי וראשו כלפי מטה.
ההפשט מתחיל
"היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה": בעודו תלוי, היה הכוהן מפריד את העור מן הבשר ומתקדם מלמעלה למטה, מאזור הזנב ועד שהגיע אל העור שעל החזה.
"הגיע לחזה, חתך את הראש": כשהגיע לחזה הפסיק את ההפשט וחתך את הראש. "ונתנו למי שזכה בו": מסר את הראש לכוהן שזכה בפייס לשאת אותו.
"חתך את הכרעיים": אחר כך חתך את ארבע הכרעיים במפרק הארכובה, "ונתנן למי שזכה בהן", ומסרן לכוהן שהן היו חלקו בפייס.
"מירק את ההפשט": אחר כך השלים את ההפשט והמשיך מן החזה ועד הצוואר, עד שהיה העור מופשט כולו.
הלב ודמו
"קרע את הלב והוציא את דמו": היה קורע את הלב ומרוקן את הדם שבתוכו. ומדוע היה הדבר נחוץ? מפני שלדם הזה אין מקום על גבי המזבח. בשעה שנשחטה הבהמה נתקבל הדם שזרם מן הצוואר בכלי, כדין העבודה. אך חלק מן הדם לא יצא מן הגוף כלל ונשאר בתוך הלב, ודם שלא נתקבל בכלי אין לו דין דם הכשר למזבח, ולפיכך היה צריך להוציאו.
איבר אחר איבר
"חתך את הידיים ונתנן למי שזכה בהן": חתך את שתי הרגליים הקדמיות ומסרן לכוהן שזכה בהן.
"עלה לרגל הימנית, חתכה ונתנה למי שזכה בה": עלה אל הרגל האחורית הימנית, חתך אותה ומסר גם אותה לכוהן שהיא חלקו. "ושתי ביצים עמה": שני האשכים היו עדיין מחוברים לאותה רגל ועלו עמה יחד.
"קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו": אחר כך היה קורע את הבהמה, חותך את הבשר שעל הצלעות ועל הכרס, עד שהיה כל פנים הכבש גלוי ופתוח לפניו.
"נטל את הפדר ונתנו על בית שחיטת הראש מלמעלה": לקח את יריעת החלב הפרוסה על הקיבה ועל המעיים, הפרידה ופרש אותה על הראש, וכיסה מלמעלה את המקום שבו עברה הסכין. בצווארו של אותו ראש היה פתח השחיטה מגולה ומלוכלך בדם, וכיסויו בפדר בשעה שהעלו את הראש למזבח נחשב דרך מכובדת ומהוגנת יותר לשאתו.
הקרביים והדחתם
"נטל את הקרביים ונתנם למי שזכה בהן": לקח את הקרביים ומסרם לכוהן שזכה בהם. אלא שקודם לכן היה צריך להדיחם. המעיים הם דרך מעבר מזונה של הבהמה, וכל מה שאכל הכבש קודם שנשחט היה עדיין בתוכם. אין מביאים דבר כזה לפני הקדוש ברוך הוא על גבי המזבח, ולפיכך נוקו הקרביים קודם שהוקרבו.
"והכרס מדיחין אותה בבית המדיחין": את הכרס היו מדיחים בבית המדיחין, לשכה שהייתה בצידה הדרומי של העזרה בבית המקדש. "כל צורכו": שם הדיחו אותה כל זמן שהיה צריך, עד שלא נשתייר בה שום דבר של לכלוך.
"והקרביים מדיחין אותן שלוש פעמים במיעוטן": המעיים עצמם צרים, וניקויים מלאכה קשה בהרבה, ולפיכך נדרשו להם שלוש הדחות נפרדות לכל הפחות. והיכן עשו זאת? "על שולחנות של שיש שבין העמודים": על שולחנות השיש שעמדו בין העמודים הננסים במקום השחיטה.