תמיד, פרק ב, משנה ב. הפרק שלנו מלווה את הכהנים בעבודת השחר על המזבח: לפני שאפשר לסדר את המערכה החדשה צריך לטפל באפר של קרבנות אתמול. המשנה הראשונה תיארה את הפינוי הראשון. המשנה שלנו מספרת לאן הלך כל האפר הזה, ומדוע הניחו לערמה לגדול לממדים מדהימים.
עכשיו סילקו הכהנים את כל מה שנשאר על גבי המזבח, שהרי אי אפשר לבנות את מערכת העצים על שיירי האתמול.
המשנה ממשיכה: "הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בָּאֵפֶר", התחילו להעלות את האפר, "עַל גַּבֵּי הַתַּפּוּחַ", על גבי התפוח. מגרפה אחר מגרפה נאסף כל שריד עבודת היום הקודם ונצבר לערמה אחת גדולה. "תפוח" הוא שם הפרי הרגיל בעברית, וכאן הוא מתאר את צורת הערמה, עגולה ומתנפחת כלפי מעלה; למעשה היה זה הר קטן של אפר.
"וְהַתַּפּוּחַ הָיָה בְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ", והתפוח עמד בלב המזבח ממש, באמצע גגו.
שלוש מאות כור
"פְּעָמִים עָלָיו כִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת כּוֹר", לפעמים היו עליו כשלוש מאות כור של אפר. במידות ימינו מדובר בכשבעים וחמישה אלף ליטר בערך. הערמה הגיעה לגובה עצום ממש.
כיצד הצטברה כמות כזאת? המשנה מסבירה: "וּבָרְגָלִים", בשלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות, "לֹא הָיוּ מְדַשְּׁנִין אוֹתוֹ", לא היו מסלקים ממנו כלום. עם המוני עולי הרגל באו קרבנות לאין ספור, והאפר הלך והתגבה בלי שיוציאו ממנו דבר.
נוי למזבח
"מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹי לַמִּזְבֵּחַ", מפני שהוא נוי למזבח. הערמה המתנשאת לא היתה כיעור אלא כבוד. כל מי שראה אותה הבין במבט אחד כמה קרבנות הוקרבו כאן. גובה האפר העיד על מסירותם של כלל ישראל.
"מֵעוֹלָם לֹא נִתְעַצֵּל הַכֹּהֵן מִלְּהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן", מעולם, בכל שנות בית המקדש, לא התעצל כהן בהוצאת הדשן. כשגדלה הערמה יתר על המידה והגיע הזמן לפנותה, הוציאו הכהנים את האפר והניחוהו במקום המיועד מחוץ לירושלים.
המשפט החותם הזה הוא בדיוק מה שהמשנה מכוונת אליו. אדם שהיה רואה הר של אפר יושב על המזבח היה עלול להסיק שהכהנים התרשלו בעבודתם. המשנה מתקנת את הרושם הזה לגמרי. הערמה הושארה במקומה בכוונה תחילה, משום שעצם גודלה היה נוי למזבח, סימן של פאר למזבח, ולא משום שכהן כלשהו התמהמה או התרשל בעבודתו.