תמיד, פרק א, משנה ב. עבודת כל יום ויום בבית המקדש נפתחה בתרומת הדשן: אחד הכהנים היה חופן מלוא המחתה מן האפר שבראש המזבח ומניח אותו על רצפת העזרה. משנתנו מתארת כיצד נבחר אותו כהן, ומה היתה ההכנה שהכשירה אותו לזכות בעבודה זו.
לפי המשנה, כהן שרצה להיות מועמד לתרומת הדשן היה משכים ועומד הרבה לפני עלות השחר, יורד וטובל, ורק אחר כך לובש את בגדי הכהונה.
ומדוע הטבילה? משום שאיש לא הורשה להיכנס לעזרה בלי לטבול תחילה במקווה. אפילו כהן שהיה טהור כבר, נדרש לטבול לפני הכניסה. לפיכך כהן שקיווה לזכות בתרומת הדשן היה פותח את יומו במקווה, ורק אחר כך מתלבש וממתין.
כל זה היה צריך להיעשות, בלשון המשנה, "עד שלא יבוא הממונה", קודם שיגיע הממונה. עליו להיות טבול ולבוש הרבה לפני הגעת הממונה לבית המוקד, אותו אולם האש שתיארה המשנה הקודמת.
מיהו הממונה?
ממונה, כלומר זה שמונה לתפקיד, הוא כינוי נוסף לסגן הכהן הגדול, המשנה שהיה שני לכהן הגדול. הוא פיקח על עניינים רבים בבית המקדש, וביניהם גם זה: הוא היה זה שהגיע כדי לקבוע מי מן הכהנים יעשה את תרומת הדשן.
מתי היה מגיע? לא נקבעה לכך שעה קבועה. פעמים בא בקריאת הגבר, בשעה שהתרנגול קורא סמוך לעלות השחר, פעמים מעט לפני כן ופעמים מעט לאחר מכן. וכיוון שאיש לא יכול היה לדעת מראש, כהן שליבו נמשך לעבודה זו הקפיד להיות ער, טבול ולבוש מוקדם ככל שיכול.
הדפיקה והפייס
הסגן היה מגיע ודופק על דלת בית המוקד. הכהנים היו פותחים לו מבפנים, והוא נכנס ומכריז שכל מי שכבר טבל יבוא ויצטרף לפייס שיקבע מי יעשה את תרומת הדשן. כל זה התרחש בבית המוקד.
וכיצד היה נערך פייס כזה? לחלקים שונים של העבודה היו הכהנים עורכים פייס. הכהנים עמדו במעגל סביב הכהן הממונה על הפייס, כל אחד הוציא אצבע, והוכרז מספר. הוא היה מתחיל למנות מאחד מהם סביב המעגל עד שהגיע לאותו מספר. זו היתה, למעשה, גרסת בית המקדש למשחק ספירה באצבעות. הכהן שעליו נעצרה הספירה הוא שנבחר לעבודה.
ולכן מסיימת המשנה: "הפיסו", הטילו גורל, והכהן שזכה בו הלך ועשה את תרומת הדשן.