תמיד, פרק ו, משנה א. פרקנו תופס את סדר עבודת הבוקר בנקודה שבה הכוהנים עומדים להיכנס אל ההיכל לצורך הקטרת הקטורת. כדי לעקוב אחריו, עלינו להיזכר במה שנשאר בלתי גמור עוד בפרק שלישי.
פרק שלישי הותיר שתי עבודות שלא הושלמו במכוון. כוהן אחד זכה בפיס על דישון מזבח הזהב שעמד בתוך ההיכל. הוא אסף את הדשן שנשאר לכלי זהב הנקרא טני, ובמקום להוציאו עמו הניחו על הרצפה בצד אותו מזבח. כוהן אחר זכה בפיס על המנורה. מחמישה מנרותיה הוציא את הפתילות שכבו ואת שמן שנשאר, אספם כולם לכלי זהב הנקרא כוז, והניח את הכלי על המעלה שלפני המנורה. כל אחד מהם, אם כן, יצא כשעבודתו עשויה בחלקה וכליו עדיין בפנים. משנתנו מתעדת את הרגע שבו חזרו לקחת אותם.
עלייה במעלות האולם
עלייה במעלות האולם
"מי שזכו בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין לפניהם", כלומר שניים מן החבורה הקדימו את השאר ועברו את הפתח ראשונים: הצמד שזכו בפיס על דישון מזבח הזהב ועל טיפולה של המנורה. כל אחד מהם נכנס מוקדם משום שכלי שלו המתין בפנים.
הכוהן של המזבח הפנימי
הכוהן של המזבח הפנימי
הכוהן של המנורה ושני הנרות המזרחיים
"מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין": אחר כך נכנס הכוהן שהופקד על המנורה, ומה שמצא בדרך כלל היה ששני הנרות המזרחיים ביותר של המנורה עדיין דולקים. כך היה מצופה: כשנכנס קודם לכן ודישן את חמשת הנרות האחרים, הדליק מחדש את שני אלו והשאירם דולקים.
"מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק": מבין השניים הללו הוא מדשן עתה רק את העומד מזרחי יותר, ומוציא ממנו את הפתילה, את שמן שנותר ואת האפר. את חברו, זה שמיד ממערבו, הוא מניח דולק ואינו נוגע בו. שים לב בדיוק למינוח: הנר הנקרא כאן "המערבי" אינו הנר שבקצה המערבי של המנורה, אלא השני מן המזרח, זה שמונח ממערב לנר המזרחי החיצון.
"שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים". ומדוע להשאיר את הלהבה הזאת חיה? מפני שלעת ערב, בשעת הדלקת הנרות ללילה הבא, אותה להבה היא שהייתה משמשת להדליק את שאר נרות המנורה.
נס הנר המערבי
יש כאן יותר מנוחות בלבד. בבית המקדש השני, בימי שמעון הצדיק, היה הנר המערבי הזה נשאר דולק כל היום כולו בדרך נס. כדי שהנס יהיה גלוי לעין כל, לא היו הכוהנים נוגעים בו כלל במשך היום. רק עם חשכה היו משתמשים בלהבתו להדליק את ששת הנרות האחרים, ורק אז היה הנר עצמו מתרוקן, מנוקה, ממולא בשמן חדש, נתקן בפתילה חדשה ומודלק שוב.
"מצאו שכבה, מדשנו ומדליקו ממזבח העולה": אם נכנס הכוהן ומצא שהנר הזה כבה, לא היה מניח את הדברים כמות שהם. הוא היה מדשן ומנקה אותו מיד, משאירו כבוי בשאר היום, וכשהגיעה עת ההדלקה של בין הערבים היה מביא אש ממזבח העולה, המזבח החיצון שבעזרה. סעיף זה מדבר בדורות שלאחר פטירתו של שמעון הצדיק, משפסק הנס והנר אכן היה כבה. מאותה שעה ואילך היה גם נר זה מוכן בבוקר לצורך הדלקת הערב. בשעת ההדלקה היו הכוהנים יוצאים אל המזבח החיצון, מביאים משם אש, מדליקים בה את הנר המערבי הזה, וממנו מדליקים את ששת הנרות האחרים.