תמיד, פרק ד, משנה א. עד כה ליוותה המסכת את הכהנים בעבודות שלפני עלות השחר בבית המקדש: הפיס, תרומת הדשן, סידור המערכה, ביקור הטלה. עכשיו פונה הפרק אל קרבן התמיד עצמו: כיצד נעקד הכבש, היכן נשחט, וכיצד ניתן דמו על המזבח שעמד בעזרה הפתוחה.
דרך העקידה
מילותיה הראשונות של המשנה מתארות דווקא את מה שנמנעו הכהנים מלעשות: "לא היו כופתין" (לא היו קושרים את הבהמה בדרך הרגילה), שתי הרגליים הקדמיות זו לזו ושתי האחוריות זו לזו. מנהגם היה אחר: "מעקדין אותו" (עוקדים אותו), כדרך שנעקד יצחק בעקידה: יד ימין עם רגל ימין, ויד שמאל עם רגל שמאל, כל צד לעצמו.
מדוע להקפיד דווקא על קשירה זו? משום שהאומות שעבדו עבודה זרה היו כופתות את בהמותיהן בדרך האחרת, ידיים כאחת ורגליים כאחת. כדי שתהא עבודת ה' נבדלת למראית עין ממנהגי עובדי האלילים, עקדו הכהנים את התמיד בדרך המזכירה את עקידת יצחק על ההר.
"מי שזכו באיברים" (אותם כהנים שזכו בפיס להעלות את האיברים לכבש): תפקידם התחיל כבר בשלב הזה, שהרי המשנה מוסיפה "אוחזים בו" (הם אחזו בבהמה והחזיקוה יציבה), כדי שלא תיטרף ולא תזוז בשעת השחיטה.
היכן הועמד הכבש
"וכך היתה עקידתו" (כזו היתה דרך עקידתו). כשהוא עקוד כך, הובא הכבש למקום השחיטה, אותו חלק של העזרה שמצפון למזבח. המשנה קובעת את עמידתו: "ראשו לדרום" (ראשו מכוון דרומה, לכיוון המזבח). ממילא אחוריו היו מופנים צפונה, מן המזבח והלאה, שלא יהיה ביזיון למזבח אם תטיל הבהמה רעי. פניו, לעומת זאת, הופנו מערבה: "ופניו למערב". ואילו הכהן השוחט, המשנה מעמידה אותו "במזרח", בצדה המזרחי של הבהמה, ופניו למערב בשעת מלאכתו.
עשרים וארבע הטבעות
ברצפת העזרה, באותו אזור צפוני שליד המזבח, היו קבועות עשרים וארבע טבעות של מתכת. כל אחת מהן שימשה להחזיק בהמה בשעת שחיטתה: פותחים את הטבעת, מכניסים לתוכה את צוואר הבהמה, וסוגרים את הטבעת על הצוואר, וכך נשארת הבהמה במקומה בשעה שהכהן שוחט.
איזו מן הטבעות שימשה לתמיד? לכבש של שחר, "של שחר", מייחדת המשנה את "קרן צפונית מערבית": השחיטה נעשתה כנגד הקרן הצפונית מערבית של המזבח, בטבעת השנייה כשמונים מן המזבח והלאה.
הטעם נעוץ באור השמש. אמרה תורה בתמיד: "שנים ליום עולה תמיד" (שניים בכל יום). המילה "יום" מורה על שעות היום, ויום פירושו אור החמה. טבעת זו עמדה בשמש ישירה באותה שעה בכל עונות השנה, ולפיכך היתה תמיד מקומו של תמיד של שחר.
לכבש של אחר הצהריים, "של בין הערבים", היה מקום משלו: המשנה מייעדת לו את "קרן מזרחית צפונית", הקרן הצפונית מזרחית, ואף שם הטבעת השנייה. על מקום זה אפשר היה לסמוך שיהיה שטוף שמש בשעה שקרב התמיד השני, ולכן נעשה למקום הקבוע של כבש בין הערבים.
קבלת הדם ונתינתו
"שחט השוחט וקיבל המקבל": משנשלמה השחיטה, כהן שני, שנתמנה למלאכה זו, קיבל את הדם השותת וכינסו לתוך כלי. נושא את הכלי, בא לו אל המזבח, אל קרנו הצפונית מזרחית, "קרן מזרחית צפונית". שם נתן את הדם, "מזרחה צפונה", על הקרן באופן שמקצתו הגיע לצד המזרחי ומקצתו לצד הצפוני.
משם עבר אל הקרן שכנגדה, "מערבית דרומית" שבדרום מערב, ועשה שם כמעשהו הראשון, "מערבה דרומה", מקצת הדם על הצד המערבי ומקצתו על הדרומי. בשתי נתינות אלו בשתי הקרנות שבאלכסון קיבלו כל ארבעת צדדי המזבח את הדם.
"שירי הדם": את הדם שנשאר בכלי שפך על היסוד שבצד דרום, הוא יסוד המזבח. פתח היה שם, ובו נחל היורד דרך היסוד ונשפך אל המים שזרמו בחצר, ואותו זרם נשא את הדם והוציאו אל מחוץ לבית המקדש.