תמיד, פרק ב, משנה א. פרק א ליווה את הכוהנים לאורך הלילה בבית המקדש והסתיים בתרומת הדשן, הוצאת האפר מראש המזבח. משנתנו ממשיכה בדיוק מן הנקודה שבה נעצר אותו תיאור, ומקדמת את העבודה: לאחר שנעשתה עבודתו הראשונה של היום, שאר הכוהנים נחפזים לפעולה כדי לפנות את המזבח ולסדר מחדש את מערכת האש.
האות לשאר הכוהנים
נחזור אל התמונה שבה הותיר אותנו פרק א. הפיס קבע כוהן אחד לתרומת הדשן. הוא חתר אפר מראשו של המזבח, הוריד אותו, והניחו על רצפת העזרה. בכך הושלמה עבודתו הראשונה של היום.
ומשנתנו ממשיכה: "רָאוּהוּ אֶחָיו שֶׁהִרִיד, הָיוּ רָצִין וּבָאִין", ראו אותו אחיו הכוהנים שהוריד, היו רצים ובאים. ברגע שהבחינו בו יורד בכבש ומניח את האפר למטה בעזרה, מיהרו ובאו. ירידתו הודיעה להם שעבודת היום כבר החלה.
קידוש ידיים ורגליים בכיור
לאן רצו? אל הכיור, שממנו היו הכוהנים מקדשים את ידיהם ורגליהם קודם העבודה. הם מיהרו לקדש שם ידיים ורגליים, ולהתכונן לעבודה שעמדה להיעשות מיד לאחר מכן.
מגרפות וצינורות
לאחר שקידשו, נטל כל אחד את הכלים: המגרפות, מעין אתים לאיסוף האפר, והצינורות, מזלגות להרמת חלקי הבשר המונחים על המזבח ולהזזתם ממקומם. כשהכלים בידיהם, עלו בכבש והגיעו אל ראש המזבח.
סילוק האיברים והפדרים
עיסוקם היה מצבו של המזבח עצמו. איברים וחלבים מקרבנות היום שעבר, האיברים והפדרים, הונחו לדלוק כל הלילה, וכל מה שלא נתעכל לגמרי היה מונח שם עדיין. הכוהנים היו מזיזים את החלקים הללו הצידה ומסדרים אותם בצדי המזבח. זו הייתה הנחה זמנית בלבד: פינוי פני המזבח אִפשר לסדר את המערכה מחדש ולהבעיר את האש בכל כוחה.
כשהצדדים היו מלאים
ומה אם לא הספיק המקום? גם במקרה זה עוסקת המשנה: "אִם אֵין הַצְּדָדִין מַחְזִיקִין, סוֹדְרִין אוֹתָם בַּסּוֹבֵב עַל הַכֶּבֶשׁ", אם אין הצדדים מחזיקים, מסדרים אותם בסובב על הכבש. כשלא היה בצדי המזבח מקום להכיל את הכל, היו הכוהנים מסדרים את הנותר על הסובב, אותה מסילה שהקיפה את המזבח, במקום שבו הכבש נפגש עמו. גם זו הנחה ארעית בלבד, עד שתסודר המערכה כראוי ויוכלו להחזיר את החלקים למקומם.