תמיד פרק א, משנה א: משמר הלילה בבית המקדש

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

תמיד, פרק א, משנה א. מסכת תמיד היא יומן העבודה של בית המקדש: מה עשו הכהנים, שעה אחר שעה, מלפני עלות השחר ועד סיום עבודת היום. לאחר חורבן בית שני אספו חכמי אותו הדור את זיכרונותיהם החיים מן העבודה שראו במו עיניהם, והעלו אותם על הכתב, כדי שידעו הדורות הבאים בדיוק כיצד נעשתה.

שמה של המסכת הוא על שם קרבן התמיד, הקרבן שהוקרב פעמיים בכל יום, עם שחר ושוב לעת ערב, כקרבנם של כל ישראל יחד. שום קרבן לא קדם לו בפתיחת העבודה בבוקר, ושום קרבן לא בא אחריו בסיום העבודה אחר הצהריים; הוא היה המסגרת לכל מה שהתרחש בתוכו. מכאן ואילך מפרטות המשניות את הנעשה בבית המקדש בשעות שלפני אור היום, בשעה שהכהנים מכינים את עצמם ומכינים את העזרה, והחושך עדיין פרוש עליה.

שלושה מקומות של שמירה

משנתנו פותחת שלב אחד קודם לכן, בלילה. בכל לילה ולילה נשמר בית המקדש בידי שלושה כהנים ועשרים ואחד לויים. לא היה זה משמר ביטחוני מחשש גנבים, אלא ביטוי של כבוד: אין מניחים את המקדש בלא שמירה, ותמיד יש מי שעומד עליו. מן הפסוקים למדים שהיו שלוש עמדות לכהנים, והמשנה מונה אותן כעת, ועשרים ואחד לויים שמרו לצדם.

כך פותחת המשנה: "בשלושה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש", שלוש עמדות שמירה לכהנים. האחת "בבית אבטינס", לשכת אבטינס, הקרויה על שם המשפחה שהופקדה על פיטום הקטורת. השנייה "בבית הניצוץ", לשכת הניצוץ, ושמה בא לה מן המראה שנשקף משם: ניצוצות מנתרים מאש שלא הותר לה לכבות לעולם. השלישית "ובבית המוקד", אולם האש, לשכה מרווחת שעמדה בצפון העזרה. בכל אחת משלוש אלה הועמד כהן אחד.

העליות ובית המוקד

"בבית אבטינס ובבית הניצוץ היו עליות", שתי הלשכות הראשונות היו קומות עליונות, מוגבהות מעל פני הקרקע. "והרובים שומרים שם", ושם שמרו הכהנים הצעירים. אלה כהנים שטרם מלאו להם עשרים שנה, שעדיין אינם כשרים לעבודה, אך צעירים ומלאי כוח. היה בהם כוח לעלות ולעמוד שם כל הלילה, ועמידה במקום שאין גג מעל לראשם לא הכבידה עליהם.

"בית המוקד כיפה", בית המוקד, שלא כשתי הלשכות האחרות, לא היה עלייה. הוא ישב על הקרקע, וכיפה היא שקירתה אותו ושימשה לו גג. "ובית גדול היה", מידותיו היו נכבדות, ובחירת המשנה במילה בית אינה מקרית: כתלים מארבעה צדדים וגג מלמעלה, זה בדיוק מה שעושה מבנה לבית. "מוקף רובדים של אבן", ואצטבאות אבן הקיפו את קירותיו מבפנים.

"וזקני בית אב ישנים שם", זקני בית האב היו ישנים שם, על אותן אצטבאות אבן ממש. נזכור כיצד נערכה הכהונה: עשרים וארבעה משמרות, ובכל משמר שבעה בתי אבות, אחד לכל יום מימות השבוע. בית האב שהיה בתורנות באותו יום, זקניו זכו לכבוד לישון על רובדי בית המוקד. "ומפתחות העזרה בידם", ולהם נמסרו שערי העזרה, ומפתחותיהם היו בידיהם.

"ופרחי כהונה איש כסותו בארץ", ואילו הכהנים הצעירים יותר, כל אחד מהם שכב על הרצפה בכסות שהביא לעצמו. אלה היו כהנים שכבר מלאו להם עשרים והוכשרו לעבודה, והם ישנו כאן בבית המוקד עד שהגיע תור משמרתם. ומדוע על הרצפה? משום שהכנסת מיטה לבית המקדש היה בה משום זלזול בכבוד המקום.

בגדי הכהונה בלילה

"לא היו ישנים בבגדי קודש", לא ישנו בבגדי הכהונה, שהרי יש בכך פגיעה בקדושתם. "אלא פושטין ומקפלין ומניחים אותם תחת ראשיהן ומתכסין בכסות עצמן": פשטו את הבגדים, קיפלו אותם יפה, הניחו אותם למראשותיהם, והתכסו בבגדי החול שלהם לכל הלילה.

אין לקחת את לשון המשנה כפשוטה. בבגדי הכהונה היה שעטנז, ושעטנז אסור. הכהנים הותרו ללבוש בגדים אלה רק בשעת העבודה, משום שכך ציווה הקדוש ברוך הוא. שימוש בבגדים המקופלים ככר לראש פירושו הנאה משעטנז שלא בשעת העבודה, ולכן הכוונה היא שהניחום לצד ראשיהם ולא תחתיהם.

כהן שנטמא בלילה

השינה בתוך המקדש חייבה שמירה על הטהרה. אירע לכהן קרי ונעשה בעל קרי, שוב אינו יכול להישאר: עליו לצאת מהר הבית מיד, לטבול, ורק בבוא הלילה תשוב טהרתו. הקושי היה שהשערים היו נעולים כל הלילה ולא הייתה לו דרך יציאה רגילה. בדיוק למצב הזה הותקן סידור מיוחד, והמשנה מפרטת אותו כעת.

היה קם ממקום השינה ויורד למסילה שעברה תחת בית המקדש. במנהרה לא הייתה קדושת המקדש שמעליה, ולכן המעבר בה לא היה בו איסור. נרות דלקו משני הצדדים כדי שיראה את דרכו. המעבר הוליך אותו אל החלק שיוחד לכהנים, ושם היה מקווה תחת בית המקדש, ומדורה גדולה בקרבת מקום להתחמם בה אחר כך.

גם בית כיסא היה שם, והמשנה קוראת לו בית הכיסא של כבוד. וכבודו במה? בסידור ששמר על צנעת האדם: "מצאו נעול יודע שיש שם אדם, פתוח יודע שאין שם אדם", מצא את הדלת נעולה, ידע שיש שם אדם; מצאה פתוחה, ידע שאין שם אדם. שיטה פשוטה זו הבטיחה שלא ייכנס אדם על חברו ויביישו.

"ירד וטבל, עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה", ירד וטבל, עלה, הסתפג ונתחמם מול המדורה. "בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערים נפתחים", ואחר כך חזר וישב עם אחיו הכהנים עד שנפתחו השערים בבוקר. "יוצא והולך לו", ואז יצא והלך לביתו, שהרי לא היה יכול להשתתף בשאר עבודת אותו יום.

המאמר המקורי

אות תמיד א:א

בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. בְּבֵית אַבְטִינָס, בְּבֵית הַנִּיצוֹץ וּבְבֵית הַמּוֹקֵד. בֵּית אַבְטִינָס וּבֵית הַנִּיצוֹץ הָיוּ עֲלִיּוֹת, וְהָרוֹבִים שׁוֹמְרִים שָׁם. בֵּית הַמּוֹקֵד, כִּפָּה, וּבַיִת גָּדוֹל הָיָה, מֻקָּף רוֹבָדִים שֶׁל אֶבֶן, וְזִקְנֵי בֵית אָב יְשֵׁנִים שָׁם, וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם. וּפִרְחֵי כְהֻנָּה אִישׁ כִּסְתּוֹ בָאָרֶץ. לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים בְּבִגְדֵי קֹדֶשׁ, אֶלָּא פוֹשְׁטִין וּמְקַפְּלִין וּמַנִּיחִים אוֹתָן תַּחַת רָאשֵׁיהֶן, וּמִתְכַּסִּין בִּכְסוּת עַצְמָן. אֵרַע קֶרִי לְאַחַד מֵהֶן, יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ בַּמְּסִבָּה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַבִּירָה, וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקִין מִכָּאן וּמִכָּאן, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵית הַטְּבִילָה. וּמְדוּרָה הָיְתָה שָׁם, וּבֵית כִּסֵּא שֶׁל כָּבוֹד. וְזֶה הָיָה כְבוֹדוֹ, מְצָאוֹ נָעוּל, יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ שָׁם אָדָם. פָּתוּחַ, יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שָׁם אָדָם. יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג וְנִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. בָּא וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים עַד שֶׁהַשְּׁעָרִים נִפְתָּחִים, יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ: The priests would keep watch in three places in the Temple courtyard, in honor of the Temple, like guards in royal courtyards: In the Chamber of Avtinas, which is the Chamber where the incense was prepared, and on the two sides of the northern section of the courtyard: In the Chamber of the Spark, where there was a small, perpetual fire, from which the fire of the altar would be lit if it went out; and in the Chamber of the Hearth, where there was also a fire, by which the priests would warm themselves when it was cold. In the Chamber of Avtinas and in the Chamber of the Spark there were upper stories, and the young priests, who were not yet eligible to serve in the Temple, would keep watch there. In the Chamber of the Hearth, there was no upper story, as its ceiling was round like a cupola. And it was a large hall, surrounded by rows of stone that protruded from the walls and that served as benches. The elders of the patrilineal priestly family that would serve in the Temple the following day would sleep there, and the keys to the Temple courtyard were in their possession. The young men of the priesthood, who were old enough to serve in the Temple, would also sleep in the Chamber of the Hearth. They would not sleep on benches, but instead each of the priests would sleep with his garment on the ground. Furthermore, they would not sleep dressed in the sacred vestments; rather, they would remove them and fold them up. And then they would place their vestments on the floor beneath their heads, and cover themselves with their own non-sacred garments. If a seminal emission befell one of the priests, rendering him ritually impure and unfit for service, he would leave the Chamber of the Hearth, and he would walk through the circuitous passage that extended beneath the Temple, as he could not pass through the Temple courtyard, due to his impurity. And there were lamps burning on this side and on that side of the passage. He would walk through the passage until he reached the Chamber of Immersion. And there was a fire burning there to warm the priests after they had immersed, and also a bathroom of honor, so that the priests could urinate before immersion. This was the manifestation of its honor: If one found the door closed, he would know that there was a person there, and he would wait for him to exit before entering. If one found the door open, it was known that there was no person there, and he could enter. In this manner, the one using it was afforded privacy. After the priest descended and immersed in the ritual bath, he ascended and dried himself with a towel, and warmed himself opposite the fire. He then came back to the Chamber of the Hearth and sat with his brethren the priests until dawn, when the gates of the Temple courtyard would be opened. He would then leave the Temple and go on his way. Since the purification process of one who immerses is not complete until sunset, by rabbinic law he could not remain in the Temple during the daytime.

Inspired by R' Joseph Dana