טהרות, פרק ד, משנה יג. משנה זו חותמת את הפרק הרביעי, שכולו עוסק ברשימות של ספקות: תחילה אותם ספקות שבהם מחמירים ומטמאים, ואחר כך רשימה ארוכה של ספקות שבהם מקילים. הפריט האחרון ברשימת המקילים הוא ספק קרבנות: ספק אם אדם חייב קרבן אם לאו.
המשנה מציגה את המקרה: "האישה שיש עליה ספק חמש לידות וספק חמש זיבות", כלומר אישה שנתגלגלו לה חמש לידות מסופקות, או חמישה מקרי זיבה מסופקים.
שני הספקות
מהי לידה מסופקת? אישה שהפילה, ואין ברור אם ההפלה היתה מן הסוג המחייב אותה בקרבן או לא. פרטי המקרים הללו מתבררים בהרחבה במסכת כריתות.
ומהי זיבה מסופקת? מי שלמד מסכת נידה יודע שההלכה מבחינה בין מעמד הנידה למעמד הזבה, יהא מה שיהא מנהגנו למעשה בימינו. כאן עברו חמישה חודשים, ובכל אחד מהם ראתה האישה דם שלושה ימים רצופים, ואין ברור אם הראייה נפלה בימי נידתה או בימי זיבתה. אני מנסח זאת בכוונה במילים פתוחות, שכן כל התחום הזה הוא סבך של מחלוקות בין הראשונים. השורה התחתונה: ייתכן שהיא זבה, שחייבת קרבן, וייתכן שהיא נידה רגילה, שאין במעמדה שום חיוב קרבן. כך או כך, יוצא ספק אמיתי אם היא חייבת בקרבנות הללו.
קרבן אחד על כל החמישה
ההלכה: "מביאה קרבן אחד", היא מביאה קרבן יחיד. ושימו לב, מדובר בחמש הזדמנויות נפרדות שבכל אחת מהן נפל אותו ספק, בזו אחר זו, ובכל זאת אומרים לה להביא קרבן אחד שיכסה את כל חמשת המצבים. "ואוכלת בזבחים": משהובא הקרבן, מותרת לאכול מן הקרבנות, שהרי היא נחשבת מעתה מבוררת וטהורה. "ואין השאר עליה חובה": ארבעת הנותרים אינם חובה עליה.
מדוע השאר אינם רק רשות
ולא רק שאין מחייבים אותה בהם, אלא שאף אין מתירים לה להביאם. הברטנורא מסביר מדוע. החטאת שהיא מביאה היא קרבן עוף, שנעשה במליקה, כלומר קטימת העורף בציפורן. ואם באמת אינה חייבת בקרבן, הרי העוף חולין גמורים, ואסור למלוק חולין לשם המזבח; אין המליקה מותרת אלא לשם חיוב קרבן אמיתי.
לפיכך בקושי התירו: רק בדוחק התירו חכמים אפילו את מליקתה של אותה חטאת אחת, והתירו זאת אך ורק כדי שתוכל לאכול בזבחים. ומשהשיג אותו קרבן יחיד את תכליתו, אין שום טעם לחזור ולהיכנס לסיכון עם ארבעת האחרים. מכאן שהיא מביאה אחד ולא יותר.
עד כאן הפרק הרביעי. תודה שלמדנו אותו יחד.