טהרות, פרק ד, משנה יב. פרקנו עוסק ברשימות של ספקות. תחילה באה רשימת הספקות שבהם מחמירים ומטמאים, ואחריה רשימה שנייה של ספקות שבהם מקילים. משנתנו היא חלק מן הרשימה השנייה, והיא מביאה אותנו קרוב לסופה: עוד חמישה סוגי ספק שההלכה בהם טהור, או מותר, או פטור.
ספק חולין
המקרה הראשון הוא ספק חולין, ספק הנוגע לאוכל חולין רגיל שנאכל בטהרה. כדי להבין אותו, הברטנורא משרטט מדרג של שלוש דרגות בישראל מבחינת הרגישות לטומאה.
בראש המדרג עומדים אוכלי תרומה, הכוהנים האוכלים תרומה. התרומה תובעת רמה גבוהה של טהרה, ולכן עליהם להיזהר זהירות מרובה. בתחתית נמצא עם הארץ, מי שאינו מקפיד כלל על שאלות של טומאה וטהרה. ובאמצע נמצאים הפרושים: ישראלים שאינם כוהנים ואינם אוכלים תרומה, ובכל זאת קיבלו על עצמם לאכול אף את החולין שלהם בטהרה.
כיוון שכל קבוצה שומרת רק על הרמה שקיבלה על עצמה, כל הבא מדרגה נמוכה נחשב מוטל בספק בעיני הדרגה שמעליה. עבור פרוש, בגד שלבש מי שאינו מקפיד על טהרה טמא טומאת מדרס; ועבור כוהן אוכל תרומה, בגד שלבש פרוש טמא באותה טומאת מדרס עצמה. וכאן נולד המקרה שלנו: ייתכן שפרוש דרך על בגדו של עם הארץ, או שאוכל תרומה דרך על בגדו של פרוש, ואין דרך לברר אם הדריסה אירעה כלל. ספק כזה טהור. המשנה מכנה את המקרה "זו טהרת פרישות": כל מה שעומד כאן על הפרק הוא רק אותה תוספת טהרה שהפרושים קיבלו על עצמם, וספק שנולד בתוך חומרה שאדם קיבל על עצמו נידון לקולא.
ספק שרצים
אחר כך ספק שרצים. שמונת השרצים המנויים בתורה, אותם רמשים שנבלתם מטמאה, הם אב הטומאה. דמיינו את התמונה המוכרת: כיכרות לחם מונחות, והשרצים מרוצצים ביניהן. לא ראינו נגיעה, אך הסיכוי גדול שאחת הכיכרות נגעה בשרץ. ואף על פי כן אנו נוקטים את הכלל של כשעת מציאתן: המצב נקבע לפי מה שאנו מוצאים בפועל, ולא לפי מה שאנו משערים שקרה. הואיל ולא ראינו נגיעה, ואנו דנים רק לפי מקום הימצאו של השרץ ברגע זה, הכיכרות טהורות.
ספק נגעים
המקרה השלישי הוא ספק נגעים, שאין אנו יודעים אם מצורע נגע בחפץ מסוים. המשנה נותנת כאן כלל בשני שלבים, והכול תלוי בהוראת הכוהן: "בתחלה טהור", בתחילה הוא טהור, "עד שלא נזקק לטומאה", כל זמן שלא נזקק לטומאה, ואחר כך "משנזקק לטומאה ספקו טמא", ומשנזקק לטומאה ספקו טמא. למעשה: קודם שהכוהן טימא אותו אין לו שום מעמד רשמי של טומאה, אפילו כשהנגע שבעורו נראה לכל הדעות כמי שעתיד להיטמא והוא רק ממתין שייראה לכוהן; ספק בשלב הזה יוצא טהור. ולאחר החלטת הכוהן ההלכה הפוכה: אף אם נראה שהנגע הולך ופוחת, כל זמן שלא בא כוהן וטיהר אותו בפועל, ספק בעניינו טמא.
ספק נזירות
עכשיו ספק נזירות. איך אדם מגיע לספק אם הוא נזיר? צריך מעשה מסוים לכך. דוגמת הברטנורא: אדם אומר שיהיה נזיר אם יש במגורה פלונית מאה כור תבואה. עליו ללכת ולברר את העובדות, וכשהוא מגיע הוא מוצא שהמגורה נשדדה ורוקנה, ואין דרך לקבוע כמה היה בתוכה בשעה שדיבר. זהו ספק נזירות, וההלכה היא מותר: אינו אסור באיסורי נזיר.
ספק בכורות
האחרון מבין החמישה הוא ספק בכורות: אין אנו יכולים לדעת בבירור אם זה שלפנינו בכור באמת, פטר רחם, הראשון שיצא מרחם אמו. המשנה מקפידה לכלול את שני הסוגים, "אחד בכורי אדם", בכורי אדם, "ואחד בכורי בהמה", ואף בכורי בהמה. ייתכן שהאם, אשה או בהמה, כבר ילדה לפני כן, ואין דרך לברר זאת. וממשיכה המשנה, "בין טמאה בין טהורה", ונותנת אותה הלכה עצמה בבהמה משני הסוגים.
המשנה אינה מפרשת את ההשלכה המעשית, אבל היא מובנת: בכל המקרים האלה אין נותנים לבכור המסופק מעמד של בכור, ואין חובה לשלם דבר. הנדון הוא תביעת ממון של הכוהן. בבכור אדם, הכוהן בא לגבות חמישה סלעים מן המשפחה, כמנהגנו עד היום בפדיון הבן. בבהמה, הכוהן מקבל את פטר הרחם עצמו. ובכל אחד מן הספקות האלה התשובה לכוהן היא "המוציא מחברו עליו הראיה": מי שרוצה להוציא ממון מחברו, עליו הראיה. עד שיוכל הכוהן להוכיח שזה בכור ודאי ולא בכור בספק, אין לו במה לגבות.
חמישה ספקות, חמש הלכות לקולא, וכל אחת נשענת על עיקרון משלה: אופייה הרשותי של חומרת הפרושים, הדיון לפי מה שאנו מוצאים ולא לפי מה שאנו משערים, מוצא פיו המכריע של הכוהן בנגעים, התנאי שאין דרך לברר אותו בנדר, ונטל ההוכחה בתביעת ממון.