טהרות, פרק ד, משנה יא. פרקנו בונה לנו רשימה של ספקות בהלכות טומאה וטהרה. רשימה קודמת אספה את הספקות שדינם טמא, והרשימה שאנו נמצאים כעת בתוכה אוספת את הספקות שדינם טהור. משנה זו מוסיפה שלושה פריטים לרשימה הזאת, ונעבור על שלושתם.
ספק ידיים
"ספק ידים ליטמא, וליטמא, ולטהר, טהור". המקרה הראשון עוסק בידיים. חכמים גזרו על ידיו של אדם שיהיו כשניות, טומאה מדרגה שנייה, מדרבנן. הטעם: הידיים אינן נחות לרגע. הן ממשמשות ונוגעות כל הזמן, ומי שאינו משמר אותן בכוונה אינו יודע באמת היכן היו ובמה נגעו. על יסוד זה קבעו להן חכמים טומאה.
המשנה מונה שלוש צורות שבהן יכול הספק להתעורר. "ליטמא": ידוע לנו שהידיים טמאות, והשאלה היא אם אכן העבירו את הטומאה לדבר אחר. "וליטמא": ידוע לנו שהידיים היו טהורות, והשאלה היא אם נטמאו. "ולטהר": השאלה היא אם הנטילה שנועדה לטהר אותן אכן עשתה את שלה. בכל שלושתם הדין טהור. כל טומאת ידיים אינה אלא גזירת חכמים מעיקרה, וספק בדרבנן מקילים בו.
ספק רשות הרבים
"ספק רשות הרבים, טהור". ספק טומאה שנולד ברשות הרבים דינו לטהרה. כבר פגשנו את הכלל הזה בדרך אגב; פרקים ה ו-ו עושים אותו לנושאם המרכזי, ושם נלמד אותו כראוי.
כבר עכשיו ראוי לציין שעצם היסוד של קולא זו הוא מחלוקת תנאים, המובאת בתוספתא לטהרות, פרק ו הלכה י. האם מקור הדין קשור לקרבן פסח, או שהוא נובע מן המציאות הפשוטה שבדרך הרבים אין בידינו שום דרך מעשית לברר מה אירע ומי נגע במה? בזה נעסוק במקומו.
ספק דברי סופרים
"ספק דברי סופרים, טהור". הפריט השלישי ברשימה הוא ספק בדבר שמעמדו דברי סופרים. מהם דברי סופרים לאמיתם הוא עצמו נושא למחלוקת: יש אומרים דאורייתא, יש אומרים דרבנן, ויש הממקמים אותם באמצע, נוטים לצד זה או לצד זה. אין לנו צורך להכריע בזה כאן. משנתנו מתעניינת בהלכה למעשה, והיא ממשיכה ומדגימה מקרים שבהם הטומאה חלה מכוח דברי סופרים.
- "אכל אוכלין טמאין": מי שאכל אוכלים טמאים נטמא מדברי סופרים.
- "שתה משקין טמאין": מי ששתה משקים טמאים נטמא מדברי סופרים.
- "בא ראשו ורובו במים שאובין": מי שנכנס בראשו וברובו למים שאובים. בשונה ממי מקווה, המתכנסים מאליהם, מים שאובים הם מים שהובאו בידי אדם.
- "או שנפלו על ראשו ורובו שלושה לוגין מים שאובין": או שלא טבל כלל, אלא נפלו על ראשו ורובו שלושה לוגין ממים שאובים כאלה.
ועכשיו ייוולד ספק בכל אחד מאלה. אפשר שנפלו עליו שלושה לוגין ואפשר ששניים וחצי בלבד. אפשר שהכוס ששתה ממנה הכילה את המשקה הטמא ואפשר שהכילה את הטהור. בכל ארבעת המקרים האלה, ובכל כיוצא בהם מאותו סוג, "ספקו טהור", הספק נפתר לקולא.
היוצא מן הכלל, ויוצא מן הכלל שביוצא מן הכלל
"חוץ מן דבר שהוא אב הטומאה והוא מדברי סופרים". המשנה מוציאה קטגוריה אחת מכלל הקולא הזאת: דבר שהוא אב הטומאה, מקור ראשוני של טומאה, הדרגה הגבוהה שבטומאות, ומעמדו זה בא לו מדברי סופרים. הדוגמה שמביא הברטנורא היא דם תבוסה, דם מעורב. כשנולד ספק מסוג זה, והוא נולד ברשות היחיד, דינו ספקו טמא.
הברטנורא מוסיף הגבלה נוספת. מקרה אחד נשמט גם מן החומרה הזאת: ספק בית הפרס. בית הפרס הוא שדה שנחרש, שיש ספק אם היה בו קבר. משעברה בו המחרשה אין דרך לאתר את מקום העצמות, והעצמות עצמן מטמאות, ולכן השדה נושא בתוכו ספק מובנה. עתה דמיין אדם שאינו יודע כלל אם דרכה רגלו באותו בית הפרס. הספק שלו הוא על מקום שהוא עצמו ספק, ספק על גבי ספק, ספק ספיקא. כאן ההלכה טהור.
אלה שלושת הפריטים שמשנתנו מוסיפה לרשימת הספקות שדינם טהור.