טהרות, פרק ו, משנה י. זו המשנה החותמת את הפרק השישי, הפרק שעסק כולו במיון הרשויות ובשאלה כיצד נוהגת כל רשות ורשות כשמתעורר בה ספק. בדרך הוליך אותנו הפרק בסיור של ממש בין מבני העולם העתיק, אותם מבנים בעלי החותם ההלניסטי שמילאו את ערי התקופה, ועכשיו הוא מסיים את הסיור הזה במבנה אחד אחרון.
נושא המשנה הוא ה"איסטוונית": "האיסטוונית". איסטוונית היא שדרת עמודים. אם המילה אינה מעלה מיד תמונה לעיניים, שווה לחפש תצלומים של מבנה כזה, כי יש בהם מרהיבים ממש: מעבר ארוך וצר, ובשני צדיו שורות של עמודים הנושאים גג מעל.
על מקום כזה פוסקת המשנה: "רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה". לענייני שבת דינו כרשות היחיד, כלומר למעשה כרמלית, ולענייני טומאה הוא נחשב רשות הרבים. ומדוע הוא רשות הרבים לטומאה? מפני שזה בדיוק סוג המקום שבו היו מעמידים את השוק, או שבו היו הקהל מתכנס לאספה ציבורית. אנשים זרמו שם בלי הפסק, ונוכחותו התמידית של הרבים היא שמעניקה למקום דין רשות הרבים לעניין טומאה.
ואז מוסיפה המשנה מקרה שני: "חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו". חצר שיש בה שני פתחים, והרבים נכנסים מצד אחד ויוצאים מן הצד האחר. גם כאן הדין זהה: רשות היחיד לשבת, ושוב למעשה כרמלית ולא רשות היחיד אמיתית, ורשות הרבים לטומאה, שהרי זרם קבוע של אנשים עובר בה, נכנס מכאן ויוצא מכאן.
העיקרון שמאחורי שני חלקי המשנה הוא זה שבנינו לאורך כל הפרק. שבת וטומאה מודדות את המקום בסרגלים שונים. שבת שואלת על מחיצות ועל כתלים ועל צורתו הפיזית של החלל. טומאה שואלת שאלה פשוטה יותר: מי נמצא כאן? כל מקום שהרבים מהלכים בו בפועל, הרי הוא רשות הרבים לטומאה, מה שלא תאמר הארכיטקטורה שלו.
בזה נשלם הפרק השישי של מסכת טהרות, תם ונשלם.