טהרות, פרק ד, משנה י. הפרק שלנו עוסק ברשימות של ספקות: תחילה רשימה של ספקות שהכרעתם לטומאה, ואחר כך רשימה של ספקות שהכרעתם לטהרה. בתוך הרשימה השנייה המשנה עוצרת לרגע. לפני שהיא ממשיכה במניין, היא מביאה דעה חולקת: רבי יוסי, המערער על הלכה שנאמרה למעלה בפרק. שם למדנו שהמשקין מטמאים מדרבנן בלבד. רבי יוסי חולק, לפחות בחלק מן העניין, והמשנה הזאת היא הסטייה הקצרה שלו מן הרשימה.
כללו של רבי יוסי
הכלל של רבי יוסי נאמר בשני חלקים קצרים, והכול תלוי בדבר שהמשקין אפשר שנגעו בו. "ספק משקין", ספק שנוצר סביב משקין, נידון בדרך אחת כשמדובר באוכלין ובדרך אחרת כשמדובר בכלים. נצייר לעצמנו משקין טמאים, וכעת נולד ספק: האם נגעו באוכלין של האדם או לא נגעו? במקרה כזה ההלכה היא "לאוכלין טמא": האוכל טמא. הטעם הוא שרבי יוסי סובר שכוחם של משקין לטמא אוכלין הוא מן התורה, דאורייתא, וספק שאינו מוכרע בדבר שמן התורה, מכריעים אותו לחומרה.
"לכלים טהור". במקום שהספק הוא אם אותם משקין עצמם נגעו בכלי, מודה רבי יוסי שטומאת משקין לכלים אינה אלא מדרבנן. ספק בדבר שמדברי חכמים נידון לקולא, והכלי נשאר טהור.
הדוגמה שבמשנה
"כיצד? שתי חביות, אחת טמאה ואחת טהורה". כיצד הדבר עובד למעשה? לפני אדם עומדות שתי חביות. האחת מלאה מים טמאים, והשנייה מים טהורים.
"ועשה עיסה מאחת מהן". נטל מים מאחת החביות ולש בהם עיסה. "ספק מן הטמאה עשה, ספק מן הטהורה עשה". אחר כך אין הוא זוכר מאיזו חבית שאב. ייתכן שהיו אלה המים הטמאים וייתכן שהיו המים הטהורים; הדבר ספק גמור.
"זהו ספק משקין לאוכלין טמא ולכלים טהור". זהו בדיוק, אומרת המשנה, המקרה שרבי יוסי מדבר בו. הספק נוגע למשקין ולאוכלין, ולפיכך מכריעים אותו לחומרה. התוצאה המעשית עבור האדם העומד עם עריבת הלישה שלו היא שהעיסה, החלה שהוא מכין, נחשבת טמאה. אילו נולד אותו ספק עצמו לגבי כלי ולא לגבי אוכל, ההכרעה הייתה הפוכה, והכלי היה נשאר טהור.
בכך נרשמה דעתו החולקת של רבי יוסי, והמשנה מוכנה לחזור אל רשימתה.