טהרות, פרק ט, משנה ט. הפרק שלנו מלווה את הזיתים בשלבי הכשרתם ושואל כיצד הטומאה עוברת בהם. משנתנו ממשיכה בשרץ שנמצא במקום כלשהו בבית הבד, ומסתיימת באחד הכללים הגדולים המנחים את כל המסכת: דנים את הטומאה בדיוק כפי שמצאנו אותה, ואין מרחיבים אותה על סמך השערות.
כרי מול פירורים מפוזרים
"נמצא על גבי פרודים והוא נוגע כככביצה, טמא": השרץ נמצא מונח על פירורי זיתים מופרדים שנאספו לכרי אחד, והוא נוגע בשיעור כביצה. כל הכרי טמא. הכרי נחשב גוף אחד, ולכן נגיעה בכביצה ממנו מושכת אחריה את כולו. זה ההיפך מגרגרי זיתים כתושים המונחים מפוזרים, שכל אחד מהם קטן מדי מכדי להעביר טומאה לחברו.
אחר כך באים "פרודים על גבי פרודים", פירורים מופרדים המונחים על פירורים מופרדים אחרים. כאן, גם אם השרץ נוגע בשיעור כביצה מהם, ההלכה היא "אין טמא אלא מקום מגעו": שום דבר אינו נטמא מלבד נקודת הנגיעה עצמה. באופן הנחה כזה שום דבר לא התאחד לגוף אחד. חלקים קטנים נערמו סתם על חלקים קטנים, ומבחינה הלכתית כל חלק עומד בפני עצמו כפריט נפרד.
תקוע בין הכותל לזיתים
"נמצא בין כותל לזיתים, טהור": השרץ נמצא ברווח שמפריד בין הכותל לערימת הזיתים, כלומר אינו נוגע בזית כלל. הזיתים נשארים בטהרתם. מפתה לטעון שהשרץ בוודאי שכן קודם לכן בין הזיתים ורק אחר כך התגלגל למקום שבו אנו רואים אותו כעת. ההלכה דוחה את הקו הזה. כפי שהמשנה מכריזה במילותיה האחרונות, מעשה טומאה נדון לפי הנסיבות שבהן נמצא.
המעטן וגגו
"נמצא בגג המעטן, המעטן טהור": השרץ נמצא על הגג המכסה את המעטן, הבור שבו מניחים את הזיתים כדי שיתרככו. המעטן שמתחת טהור. אין אומרים שהשרץ בהכרח יצא מן המעטן וממילא טימא את הזיתים שבתוכו; אנו לוקחים את השרץ במקום שבו מצאנוהו, על הגג.
"נמצא במעטן, הגג טמא": אבל אם השרץ נמצא בתוך המעטן, הגג טמא. כאן המסקנה בלתי נמנעת, שהרי אין שום דרך שהשרץ יגיע לתוך המעטן אלא בעברו על הגג. שימו לב לדיוק של שתי ההלכות יחד. אין אנו זונחים את ההיגיון הפשוט במקום שבו עובדה נכפית עלינו; מה שאנו מסרבים לעשות הוא לבנות טומאה על מה שאולי קרה, ככל שיישמע סביר.
שרידי שרפה
"נמצא שרוף על הזיתים, וכן מטלית מהומם, טהורה": שרץ נמצא כשהוא שרוף כבר ומונח על הפירות, וכן הדין במטלית שנשאה פעם טומאה ונחרכה מאז. בשני המצבים הזיתים נשארים בטהרתם. מה שלפנינו חדל להיות מטמא: האש כילתה את השרץ, ושרידי הבד נשרפו. לא נדרשנו לעקוב אחורה ולדמיין מה היו פריטים אלו מסוגלים להעביר לפני שפגשו את הלהבה.
הכלל החותם
"שכל הטומאות כשעת מציאתן": כל הטומאות נדונות לפי שעת מציאתן. זהו החוט העובר בכל הלכה והלכה במשנה. אנו שוקלים את מה שלפנינו כפי שמצאנוהו, מקבלים את מה שההיגיון מחייב, ואין אנו מקרינים טומאה לאחור אל תוך היסטוריה שלא ראינו.