טהרות, פרק ז, משנה ט. כל הפרק הזה עסק בעם הארץ, מי שאינו נזהר בטומאה וטהרה, ובשאלה מה אנו מניחים שעשה כשנשאר בלי השגחה בסמוך לאוכל שאנו מקפידים עליו. המשנה שחותמת את הפרק מביאה שתי תמונות יומיומיות בדיוק מן הסוג הזה, ומהן צומחת מחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים.
המעשה הראשון: "האישה שנכנסה להוציא פת לעני", אישה נכנסה לתוך הבית כדי להוציא פת לעני. עני דפק בדלת, היא ראתה שהוא רעב, אמרה לו להמתין רגע, ונכנסה להביא לו משהו. "ויצאה ומצאתו עומד בצד כיכרות של תרומה", יצאה ומצאה אותו עומד ממש בצד כיכרות של תרומה. הוא אינו אוחז בהן, ואף אחד לא ראה אותו נוגע; הוא פשוט עומד שם לידן.
המעשה השני: "וכן האישה שיצאה ומצאה את חברתה חותה גחלים תחת קדרה שלה של תרומה", וכיוצא בזה, אישה שיצאה מן הבית ומצאה את חברתה, עם הארץ, גורפת גחלים תחת הקדרה שלה של תרומה. התגובה הטבעית היא תמיהה: מה לה ולקדרת התרומה שלי?
ומה הדין? המשנה רק רושמת את המחלוקת. "רבי עקיבא מטמא, וחכמים מטהרין": לדעת רבי עקיבא התרומה נטמאה, ולדעת חכמים היא נשארת בטהרתה. שימו לב למה שהמשנה אינה נותנת לנו: שני הפסקים נאמרים סתם, בלי שום רמז לטעם של זה או של זה.
בדיוק את החסר הזה באה השורה הבאה למלא. "אמר רבי אלעזר בן פילא": רבי אלעזר בן פילא אינו מוכן להשאיר פסק בלי לדעת מה עומד מתחתיו, ולכן הוא שואל בגלוי, "וכי מפני מה", מפני מה? מה מוליך את רבי עקיבא לטמא כאן, ומה מביא את חכמים למסקנה ההפוכה?
ותשובתו: "מפני שהנשים גרגרניות הן", מפני שהנשים גרגרניות. "שהיא חשודה לגלות את הקדרה שלה של חברתה לידע מה היא מבשלת", היא חשודה שהסירה את המכסה מעל קדרת חברתה כדי לדעת בדיוק מה היא מבשלת. לפי הבנה זו, רבי עקיבא מניח שסקרנות כזו חזקה עד כדי כך שהשכנה לא תהסס להציץ בקדרה שאינה שלה, ומשגילתה את המכסה, ידיה טימאו את התרומה.
זו אמירה לא קלה על נשות אותו זמן, אך העיקר כאן הוא המהלך ההלכתי, וממנו נובעות שתי מסקנות חשובות.
ראשית, רבי אלעזר בן פילא אינו אומר מלה על העני העומד בצד הכיכרות. הוא מסביר רק את מעשה הקדרה. משמע שהוא מבין את רבי עקיבא כמי שדיבר גם הוא רק על הקדרה. כלומר, הוא חולק על הדרך שבה הציג התנא קמא את המחלוקת, כשהרחיב את דברי רבי עקיבא גם למעשה העני אצל הכיכרות. לדעת רבי אלעזר בן פילא, חשדו של רבי עקיבא נובע ממניע מסוים הקיים אצל השכנה והקדרה, והוא אינו עובר אל הרעב שבפתח.
שנית, לפי הסבר זה בדעת רבי עקיבא, הקדרה טמאה רק אם הייתה מכוסה מתחילה. כל החשד נסמך על ההנחה שהשכנה הסקרנית גילתה אותה. אם הקדרה נשארה פתוחה, אין מה לגלות; היא מספקת את סקרנותה במבט אחד, ואין לה סיבה לקרב יד אל האוכל. במצב כזה הכול נשאר טהור אף לדעת רבי עקיבא.
בזה מסתיים פרק ז, שהעביר אותנו בין ההתנגשויות המעשיות הרבות שבין מי שנזהר בטהרה למי שאינו נזהר בה.