טהרות, פרק ו, משנה ט. הפרק שלנו עוסק בספקות וברשויות: ספק טומאה, וכיצד אנו קובעים אם מקום מסוים הוא רשות הרבים או רשות היחיד. אחד הלקחים של הפרק הוא שהתוויות הללו אינן מוחלטות. אותו מבנה עצמו יכול להיות רשות היחיד כשמדובר בהלכות שבת, ורשות הרבים כשמדובר בטומאה וטהרה, שכן כל תחום הלכתי שואל על החלל שאלה משלו.
ושוב המשנה לוקחת אותנו לסיור בארכיטקטורה היוונית.
הפרן
המשנה מדברת על ה"פרן", הפורום. זה מבנה ציבורי גדול, בדומה לאולם הכינוסים הגדול שנידון בסמוך, ובו שני פתחים זה מול זה. מה שמייחד אותו הוא שיש בו גם "צדדין", חדרים צדדיים בשוליו, ובאותם חדרי צדדין נעוץ הדיון של משנתנו.
המבנה המרכזי עצמו מסווג בדיוק כפי שהיינו מצפים: "רשות היחיד לשבת, רשות הרבים לטומאה". לעניין שבת הוא נחשב רשות היחיד, שהרי זה מבנה מוקף ומגודר שיש לו בעלים אחד. לעניין טומאה וטהרה הוא רשות הרבים, שהרי הרבים ממלאים אותו.
חדרי הצדדין
וכאן מגיעה נקודת המשנה: "וכן הצדדין", וכך גם החדרים הצדדיים. לפי הדעה הראשונה, שהיא כנראה דעת חכמים, אין לצדדין מעמד עצמאי. דינם כדין שאר הפרן, כלומר לעניין טומאה וטהרה גם הם רשות הרבים.
רבי מאיר סובר אחרת: "הצדדין רשות היחיד לכך ולכך", החדרים הצדדיים הם רשות היחיד לכאן ולכאן, כלומר בשני תחומי ההלכה כאחד. לדעתו החדרים הללו פרטיים ממש מכל זווית שתסתכל, אפשר משום שהכניסה אליהם מוגבלת ואינה פתוחה לכל דורש, אפשר מחמת סידור הפתחים שזה מול זה, ואפשר פשוט משום שההמונים אינם משוטטים בתוכם. כך או כך, רבי מאיר סובר שהם שומרים על מעמד של רשות היחיד.
ההלכה
ואם תמצא את עצמך משוטט ביוון העתיקה ונכנס לצדדין של פרן, תוכל להיות רגוע: אין הלכה כרבי מאיר. דין הצדדין כדין הפרן עצמו, רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה וטהרה.