טהרות, פרק ה, משנה ט. כל הפרק הזה עסק במקרי ספק, ספקות בדיני טומאה וטהרה. משנתנו מגיעה אל ספק מסוג אחר: לא ספק שנולד מתוך המצב עצמו, אלא ספק שנולד מכך שאנשים מכחישים זה את זה. אדם אחד טוען שנטמאת, ואתה טוען שלא נטמאת. דברי מי מכריעים?
לפני שניכנס למשנה עלינו להכיר את אמת המידה שקבעה התורה לעדות. הפסוק מלמד שדבר מתברר בדין "על פי שנים עדים", ומוסיף "או על פי שלשה עדים יקום דבר". אם שני עדים כבר מכריעים את השאלה, מה מוסיפה הזכרת שלושה? אלא ללמדנו שמשהגענו למספר שניים, אין עוד תוספת כלל: שלושה, חמישה או עשרה עדים כוחם בדיוק כשניים ולא יותר. זוג עדים מוציא הכרעה שאין לערערה. עד אחד עומד על קרקע רופפת בהרבה; יש תחומים בהלכה שסומכים בהם על דבריו, ויש תחומים שאין לדבריו משקל כלל.
עד אחד נגד האדם עצמו
"עד אומר נטמאת והוא אומר לא נטמאתי, נאמן": עד אחד אומר, "אדם זה נטמא", והאדם עצמו אומר, "לא נטמאתי". הוא נאמן ונשאר טהור. זהו אחד מול אחד, ואין בכוחו של עד אחד להטיל טומאה על אדם המכחיש. העדות נדחית.
שני עדים נגד האדם עצמו
"שנים אומרים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי": כאן שני עדים אומרים שנטמא, והוא מכחיש. בנקודה זו מביאה המשנה מחלוקת. רבי מאיר מטמא. סברתו פשוטה: אם התורה מאמינה לשני עדים אף בדיני נפשות, ששם תלויים חייו של אדם בדבריהם, כל שכן שעדותם עומדת מול הכחשתו של אדם בשאלה של טומאה.
וחכמים אומרים "הוא נאמן על ידי עצמו", הוא נאמן על עצמו. הברטנורא מעיר שאין להבין זאת כאילו דברי אדם עצמו גוברים ממש על שני עדים כשרים. אלא שאפשר לפרש את דבריו באופן שאינו מתנגש בעדותם כלל. כיצד? מפרשים את כוונתו: "ודאי נטמאתי, והאנשים האלה צדקו לגמרי במה שראו. אלא שלאחר מכן טבלתי במקווה, ועכשיו אני טהור". וכיוון שניתן לפרש את דבריו כך שאינו מכחיש את העדות אלא רק מוסיף עליה, אנו מפרשים את דבריו בדרך זו, והוא נשאר טהור.
עדים משני הצדדים
עתה עוברת המשנה למקרים שבהם יש עדים משני הצדדים. "עד אומר נטמא", עד אחד מעיד שהאדם נטמא, "ושנים אומרים לא נטמא", ושני עדים מעידים שלא נטמא. ההלכה: "בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, טהור", גם ברשות היחיד וגם ברשות הרבים הוא טהור. מקום המעשה אינו משנה כאן, שהרי לא נשאר שום דבר בלתי מוכרע: שני עדים קבעו שנשאר טהור, ודבריהם מכריעים.
"שנים אומרים נטמא ועד אומר לא נטמא": שניים מעידים שנטמא ורק אחד מעיד נגדם. ושוב "בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, טמא", בשתי הרשויות הוא טמא, מפני שהולכים אחר השניים נגד האחד.
אחד נגד אחד
"עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא, אשה אומרת נטמא ואשה אומרת לא נטמא": עד אחד נגד עד אחד, או אישה אחת המעידה שנטמא נגד אישה אחרת המעידה שלא נטמא. עכשיו אין אף אחד מן הצדדים מכריע; כל אחד הוא קול בודד שנתבטל על ידי חברו. נותרנו אפוא בספק אמיתי, וספק נידון לפי הכלל הרגיל של הרשות שבה נולד: "ברשות היחיד, טמא; ברשות הרבים, טהור". ברשות היחיד, ספק טומאה טמא, ולכן הוא טמא. ברשות הרבים, ספק טומאה טהור, ולכן הוא טהור. וכך ההלכה.
ובזה מסתיים הפרק החמישי: עדות מכריעה פותרת את השאלה לגמרי, ועדות ששני צדדיה שקולים מחזירה את השאלה לכללי הספק.