טהרות, פרק ח, משנה ח. לקראת סופו של הפרק מניחה המשנה את המקרים המסוימים שעסקה בהם עד כה ופונה לכללים רחבים יותר בדיני טומאה. משנתנו ממחישה את המעבר הזה היטב: השאלה היא מתי מצטרפים כמה שיעורים קטנים של אוכל טמא זה לזה כדי להשלים את השיעור הנדרש, והתשובה תלויה בדבר פשוט להפליא, אם העריבה מונחת בשוה או מוטה באלכסון.
המקרה
"עריבה שהיא קטפרס": עריבה היא הכלי שלשים בו את הבצק, וכאן היא מונחת בשיפוע (קטפרס, מדרון). "והבצק מלמעלן": הבצק נמצא בקצה הגבוה. "ומשקה טופח מלמטן": תחתיו יש משקה לח, הזולג ויורד לאורך המדרון.
"שלש חתיכות כביצה, אינן מצטרפות." תארו לעצמכם שלש חתיכות נפרדות של בצק טמא, שנפחן יחד עולה לכביצה, שהוא השיעור הקטן ביותר שבו אוכל מטמא. ואף על פי כן פוסקת המשנה שאינן מצטרפות. הטעם נעוץ בשיפוע: משקה המחליק במדרון אינו נחשב גוף אחד רצוף המחבר את החתיכות לכביצה אחת. הוא רק מזדמן להיות תחת שלש חתיכות עומדות בפני עצמן, שאין באחת מהן כביצה, ואם תוסיף את מקצת המשקה שבין שתים מהן, עדיין אין בשתים אלו שיעור כביצה. ממילא אין הבצק מטמא את המשקה שתחתיו, וכיון שהמשקה נשאר טהור, אינו מעביר טומאה לעריבה.
שתי חתיכות
"ושתים מצטרפות": בשתי חתיכות בלבד הדין מתהפך, הן כן מצטרפות, ומטמאות את המשקה שתחתיהן. המשקה השוכן ברוח שביניהן נוגע בכל אחת מהשתים, ונמצא שהזוג מחובר ויש בו יחד כביצה של אוכל טמא.
רבי יוסי סובר אחרת: "אף שתים אינן מצטרפות, אלא אם כן היו רוצצות משקה." לדעתו אף שתים אינן מצטרפות אלא אם הן רוצצות את המשקה, כלומר שהן מונחות סמוכות זו לזו עד שהן לוחצות את המשקה ביניהן ומונעות ממנו לזלוג ולרדת לתחתית הכלי. רק משקה המוחזק כך במקומו מחבר באמת. אין ההלכה כרבי יוסי.
כשהמשקה עומד
"ואם היה משקה עומד": אם המשקה עומד במקומו ואינו זולג, שהעריבה מונחת בשוה והמשקה מתפשט תחת כל גוש הבצק, אומרת המשנה "אפילו כעין החרדל מצטרף": אפילו פרורים דקים כגרגר חרדל, קטנים בהרבה מן החתיכות שנידונו עד כאן, מצטרפים זה לזה. משקה שאינו זז נוגע בכל אחד מן הפרורים ומחבר ביניהם, עד שיש בכולם יחד כביצה של אוכל טמא. די בכך לטמא את המשקה, והמשקה הטמא מטמא אף את העריבה.
רבי דוסא חותם את המשנה בהשגה: "אוכל פרוד אינו מצטרף." אוכל שנתפרד לפרורים נפרדים אינו מצטרף לעולם לשיעור אחד, ואין נפקא מינה מה מעשה המשקה. אף כאן אין הלכה כרבי דוסא.
נמצא שהכל תלוי באופן הנחת העריבה. הגבה קצה אחד והמשקה נעשה זרם היורד ואינו מחבר כלום; הנח אותה בשוה, ואותו משקה עצמו נהפך לחיבור חזק דיו לצרף אפילו פרורים כגרגרי חרדל לכביצה שלמה של טומאה.