טהרות, פרק ז, משנה ח. כל הפרק הזה עוסק בבעיה מעשית אחת: כיצד מתנהג אדם המקפיד על טומאה וטהרה בין אנשים שאינם מקפידים כלל? כיצד אנו מתייחסים לעם הארץ, ומה אנו מניחים שהתרחש כשנשאר לבדו ליד אוכלנו או ליד גופנו? משנתנו מפנה את השאלה לכיוון אחר במקצת, ושואלת על המקפיד עצמו: מה קורה לטהרתו ברגע שהוא מפסיק לחשוב עליה?
המשנה פותחת: "מי שהיה טהור והסיח לבו מלאכול", אדם שהיה טהור, כלומר כהן ששמר על טהרתו כדי לאכול תרומה, ואחר כך הסיח את דעתו מן האכילה. הוא החליט שסיים לאכול; העניין ירד מלבו. השאלה היא אם מעמד הטהרה שלו שורד את ההחלטה הזו, או שמעתה הוא נכנס לגדר אדם שאין אפשרות לסמוך עליו.
דעת רבי יהודה מובאת ראשונה: "רבי יהודה מטהר", הוא סובר שהאדם הזה נשאר בטהרתו. טעמו נאמר במשנה: "שדרך טמאים פורשין ממנו", שכן דרכו של נושא טומאה להתרחק ממנו. אף עם הארץ יודע שהכהן נוהג בסדר מחמיר יותר, והוא נסוג מעצמו, בין מתוך יראת כבוד ובין מתוך תחושה שאמות מידה כאלה אינן בשבילו. נמצא שהכהן נשמר בלא שום מעשה מצדו, שהרי הסובבים אותו הם למעשה השומרים.
שימו לב היכן ממקם רבי יהודה את האחריות. היא אינה מונחת על זהירותו של הכהן כלל, אלא על התנהגותם של האחרים, אותם טמאים הפורשים ומתרחקים. זו דרך מפתיעה לנסח את ההלכה, והיא תהיה משמעותית מיד.
"וחכמים מטמאין", חכמים פוסקים שהוא טמא. לשיטתם, מכיוון שאין לכהן כוונה לאכול, שוב אינו נותן דעתו על כך. מי שסגר את התיק של אכילת תרומה אינו עוקב אחר מה שנוגע בו ובמה הוא נשען, וטהרה שאין איש משגיח עליה אינה טהרה שאפשר לסמוך עליה. במילים אחרות, חכמים מטילים את האחריות על הכהן עצמו.
עכשיו המשנה מיישמת את המחלוקת במקרה מצומצם יותר, בידיים בלבד. "היו ידיו טהורות והסיח לבו מלאכול": ידיו היו במעמד של טהרה, ואחר כך יצאה האכילה מלבו לגמרי. נניח שהוא מתעקש על מצבן, "אף על פי שאמר", אף שהוא אומר על עצמו, בלשון המשנה, "יודע אני שלא נטמאו ידי", שהוא בטוח שלא הגיעה אליהן טומאה. ההלכה בכל זאת היא "ידיו טמאות", ידיו נחשבות טמאות. ובנקודה הזו רבי יהודה אינו חולק.
הטעם נאמר בשלוש מילים: "שהידיים עסקניות הן", הידיים עסוקות. זה כלל יסודי בהלכה. הידיים נעות מעצמן; הן מושטות, משפשפות, מגרדות ומטפלות בלי מעורבות מודעת של בעליהן. עדותו הבטוחה עליהן אינה שווה כלום, שכן עצם טבען של ידיים הוא שאין בעליהן עוקב אחריהן. גם הסברא של רבי יהודה אינה מועילה כאן: אנשים אחרים אכן עשויים להתרחק מכהן, אבל ידיו של הכהן עצמו אינן עומדות להתרחק ממנו.
הכלל הזה עומד מאחורי הלכה שאנו חיים איתה תמיד. כשאנו נוטלים ידיים לפני אכילת פת, אין אנו מגיבים למגע ידוע בדבר טמא. אנו מתייחסים לידיים כטמאות מחזקתן דווקא משום שהן עסקניות: כשאדם מדבר, חושב או עסוק בעניין אחר, ידיו נגעו בהכרח בדברים שלא שם אליהם לב. משנתנו היא המקור להנחה הזו, והיא מלמדת שהצהרה של ודאות על ידיו של אדם אינה שוקלת דבר מול ההנחה הזאת.