טהרות, פרק ה, משנה ח. פרקנו עוסק בספק טומאה, ומשנה זו שואלת כיצד נוכחותם של אנשים מסוימים בעיר משפיעה על כל מה שנמצא מוטל ברחובותיה, וכיצד ינהג אדם שנפגש באשה שאין הוא יודע את מצבה.
פותחת המשנה: "שוטה אחת בעיר, או נכרית, או כותית, כל הרוקין שבעיר טמאין". אם יש בעיר שוטה אחת, או אשה נכרית, או כותית, כל רוק הנמצא באותה עיר טמא.
ומדוע דווקא שלוש אלה? שוטה, אשה שאינה בדעה שלמה, אינה נאמנת לשמור על חשבון ימי נידתה ולטפל בעצמה כראוי, ולפיכך היא בחזקת נידה. שים לב שהשוטה שבמשנה היא אשה דווקא. הנכרים והכותים, לעומת זאת, בין איש ובין אשה, הוחזקו כזבים מגזירת חכמים מעיקר הדין. די באחד מהם היושב בעיר כדי לעשות כל רוק שנמצא שם חשוד, שכן יש לחוש שממנו בא.
מלה על הכותים: אלה השומרונים, האוכלוסייה שיושבה בצפון ארץ ישראל. הם קיבלו עליהם את היהדות מיראת האריות שהיו טורפים בהם, וחכמים לא הכריעו מעולם אם גיור כזה נחשב גיור תקף. מתוך כך נותרו במעמד ביניים תמוה, שדינם כיהודים לעניינים מסוימים וכנכרים לעניינים אחרים. ולעניין ההלכה שלנו הם נכללים יחד עם הנכרים.
הערה על עצם התמונה שבמשנה: אין הכוונה שאנשים אלה נוטים לרוק יותר מאחרים. אלא שבאותה תקופה, כנראה, רוק על הקרקע היה מצוי במקום הילוך הרבים די והותר, עד שההכרעה בטהרתו הייתה עניין מעשי של יום יום.
ממשיכה המשנה במצב שני: "מי שדרסה אשה על בגדיו, או שישבה עמו בספינה". אשה דרסה על בגדיו של אדם, או שישבה עמו יחד בספינה. אלו הם בדיוק סוגי המגע שהיו מעבירים טומאת מדרס אילו הייתה נידה. אשה שאינו מכירה, לא שאל אותה דבר, ועכשיו עליו להכריע אם הוא ובגדיו טמאים.
תשובת המשנה תלויה בשאלה אם היא ידעה מי הוא. "אם מכירה אותו שהוא אוכל בתרומה, כליו טהורין". אם היא מכירה אותו כמי שאוכל בתרומה, כלומר שהוא הכהן הידוע שבעיר, בגדיו נשארים טהורים. יש להניח שאשה שיודעת מי הוא לא הייתה דורסת על בגדיו ולא מתיישבת לצדו בספינה אילו הייתה נידה; היא הייתה נזהרת דיה להתרחק ממנו.
"ואם לאו, ישאלנה". אבל אם אינה מכירה אותו ואין לה במה לזהותו כמי שאוכל בתרומה, אין מקום להנחה כזאת. אין הוא יכול לסמוך על זהירותם הכללית של זרים, ועליו לגשת ולשאול אותה בפירוש מה מצבה. וכמו בכל דבר מסוג זה, ישאל בדרך העדינה והמכובדת ביותר שביכולתו.