טהרות, פרק ד, משנה ח. פרקנו עוסק במקרי ספק בענייני טומאה וטהרה. חכמים ערכו רשימות: סדרה של ספקות שהכריעו בהם לטומאה, וסדרה אחרת של ספקות שהכריעו בהם לטהרה. משנתנו שייכת לקבוצה השנייה, הספקות שנפסקו לטהרה, והיא מציגה מקרה אחד מסוים מתוך אותה רשימה.
המקרה הוא "ספק טומאה צפה על פני המים", ספק הנוגע למקור טומאה הצף על פני המים. דמיינו את עצמכם מביטים לתוך שלולית או לתוך כלי מלא מים ורואים שרץ צף שם, אחד מאותם שרצים המטמאים. אינכם יודעים בבירור אם היה שם כלל, ואם נגע בכם או בחפץ שבו מדובר. זהו הספק שבו עוסקת משנתנו.
תנא קמא פוסק שספק זה טהור, ומוסיף: "בין בכלים בין בקרקע", בין שהמים נמצאים בתוך כלי, כגון בחבית, ובין שהם מים המכונסים בקרקע, כגון שלולית. בשני המצבים הספק נפתר לקולא.
"רבי שמעון אומר: בכלים טמא, ובקרקע טהור." רבי שמעון מצמצם את ההלכה. הוא אינו מוכן להקל כאשר המים נמצאים בכלי, מפני שהכלי הוא מקום מוגבל וקבוע, ובמקום צר כזה אין אנו יכולים להניח שהטומאה הצפה נשמרה מלנגוע במה שבתוכו. אבל במים שעל הקרקע יש מרווח לכל צד שהטומאה תיסחף ותתרחק, ושם הספק נדון לטהרה.
רבי יהודה מציע אמת מידה אחרת לגמרי. לשונו היא "ספק ירידתו טמא", ולאחר מכן "וספק עלייתו טהור": הכול תלוי בשאלה אם האדם היה יורד אל המים או עולה מהם. דמיינו אדם הטובל במקווה. אם נולד הספק בשעה שעדיין היה יורד, הוא טמא, שהרי גוף הנכנס למים מושך את המים ואת כל הצף עליהם פנימה כלפי עצמו, ולכן אנו מחשיבים שהטומאה הצפה נגררה עמו ונגעה בו. אם נולד הספק בשעה שהיה עולה, הוא טהור, שהרי גוף היוצא מן המים דוחה את המים כלפי חוץ, הרחק מעצמו, וכל דבר צף נסחף באותו כיוון ואינו מתקרב. וכיוון שהזרם פועל נגד הנגיעה, ספק כזה נפסק לטהרה.
רבי יוסי מרחיק לכת מכולם. אף כמות מים דחוקה כל כך שאין בה, כלשון המשנה, אלא "מלוא אדם וטומאה", בדיוק המקום שהאדם עצמו ומקור הטומאה תופסים, בלי טיפה נותרת, אף בה הוא מטהר. המילה שהוא נוקט היא "אפילו": אפילו בתנאים כאלה, ובלבד שאנו פועלים בתוך הכללים שקבע רבי יהודה. לדעת רבי יוסי, הצמצום כשלעצמו אינו טעם להסיק שהנגיעה בהכרח אירעה.
זו הלכתה של טומאה הצפה: ספק שנולד במים, שתנא קמא נוהג בו לקולא בכל מקום שהמים נמצאים, ורבי שמעון, רבי יהודה ורבי יוסי כל אחד מדקדק בו בדרכו.