טהרות, פרק ג, משנה ח. חלק גדול מן הפרק הזה עוסק במקרי ספק, שבהם העובדות פשוט אינן בידינו. משנתנו יושבת בפינה מסוימת של הנושא: הספק סובב סביב מי שאין אפשרות להעמידו לעדות, בין תינוק קטן ובין בהמה. כיוון שאין ממי לשמוע עדות, אנו נזרקים אל ההנחות, והמשנה מראה לנו כיצד בונים הנחות כאלה.
התינוק וחתיכת הבצק
המקרה הפותח: "תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו", תינוק שנמצא לצד העיסה וחתיכת בצק אחוזה בידו. קל לדמיין את התמונה: הקטן משוטט במטבח, עיסה גדולה מונחת שם, ובאגרופו גוש ממנה. כאן, בשונה מן התינוק שבמשנה הקודמת שאת מצבו הנחנו כטהור, התינוק טמא, והעיסה היתה טהורה.
הבעיה מקבילה בדיוק למקרה השושנים שלמעלה: האם הכניס התינוק את ידו לעיסה וקרע לעצמו את החתיכה, ואז ידו טימאה את כל הגוש, או שאדם גדול קרע ממנה חתיכה ונתן לו כדי להעסיקו, והשאר נותר בטהרתו?
בזה שומרת המשנה מחלוקת. "רבי מאיר מטהר", רבי מאיר פוסק שהעיסה נשארת טהורה. "וחכמים מטמאין", חכמים מטמאים את כל העיסה, "שדרך התינוק לטפח", שכן דרכו של תינוק לטפוח ולחבוט בבצק. כל הורה יאשר עד כמה התיאור מדויק. אבל על מה נשענת כל דעה?
חזקה, רוב ומיעוט
שתי הדעות אינן עובדות עם אותם כלים. צד אחד מחזיק בידו חזקה: רגע אחד קודם, בטרם הוסחה דעתי, היתה העיסה הזאת טהורה. זהו מצבה ההלכתי המוחזק, והנטייה הטבעית היא לא לערער מצב מוחזק אלא אם כן משהו כבד מכריח לשנותו. מולה עומד רוב: העמד עיסה לפני תינוקות, ורובם ישלחו בה את ידיהם. זו הסתברות חזקה מאוד לגבי מה שעשה התינוק הזה.
רבי מאיר מופיע בכל הש"ס כמי שחייש למיעוטא, שאינו מוכן לבטל את התרחיש הלא סביר שבמיעוט ונותן לו משקל בחשבון ההלכתי. חשבונו נראה אם כן כך: מול הרוב יש בידי שני דברים, החזקה שהעיסה היתה טהורה, והמיעוט, האפשרות הלא מסתברת אך ההלכתית לגמרי שהתינוק כלל לא נגע בעיסה ורק קיבל את החתיכה מיד אדם גדול. חזקה שמיעוט מגבה אותה יכולה לעמוד מול רוב, ולכן העיסה נשארת בטהרתה.
חכמים אינם נותנים למיעוט שום משקל. הוצא אותו מן המשוואה ונשארנו עם רוב מול חזקה שאין לה תמיכה, ורוב מכריע חזקה. לשיטתם, ההסתברות שהתינוק הזה נמנע מלגעת בעיסה היא כאפס, הוא טיפח בה, העיסה נטמאה, ומצב הטהרה הקודם נדחה מפני הרוב.
ומה עם ספקו טהור?
שאלה עולה מאליה: היכן הכלל המוכר "כל שאין בו דעת לישאל ספקו טהור", שספק הנוגע במי שאין בו דעת להישאל נפסק לצד הטהרה? הרמב"ם מציע הסבר נאה: הכלל הזה נכנס לתמונה רק כאשר הגורמים עומדים באמת בשיווי משקל, כשכל מה שמושך לטומאה מאוזן על ידי מה שמושך לטהרה. רק במקרה כזה אני יכול לומר שמכיוון שהדבר אינו מוכרע כלל, אני מקל.
וכך בדיוק רואה רבי מאיר את המצב. הוא סובר פלגא ופלגא, חלוקה שווה: אמת, יש רוב, אבל מה שעומד מולו אינו חזקה בודדת, שלדעת הכל היתה נדחית, אלא חזקה שנצטרף אליה מיעוט. מכיוון שהכפות מאוזנות, חל הכלל של ספקו טהור. חכמים חולקים על עצם האיזון. לדעתם אין שום סיכוי מעשי שהתינוק הניח את העיסה בלי לגעת בה, ולכן אין כאן שקילות, ולכלל אין פתח להיכנס בו.
התרנגולת, העיסה והמשקין הטמאים
המשנה עוברת למקרה שני: עיסה מונחת על הרצפה ובה "ניקורת תרנגולים", סימני ניקור של תרנגולים, ובאותו בית מונחים "משקין טמאים", משקין טמאים. העופות עצמם אינם טמאים מחמת עצמם. ניכר שניקרו את העיסה, ומן הסתם גם שתו מן המים. האם עלי להניח שעוף חזר אל העיסה כשמקורו עוד רטוב מן המשקה הטמא וטימא את כל העיסה, או שעלי להניח שלא?
המשנה נותנת את הקנה: "אם יש בין המשקין לכיכרות כדי שינגבו את פיהם בארץ, הרי אלו טהורין". הכל תלוי במרווח שביניהם. אם שטח הקרקע המפריד בין המשקין לכיכרות גדול דיו כדי שהתרנגולת תנקר בדרך בעפר ותנגב את מקורה, העיסה נשארת טהורה. כל מי שמגדל עופות יודע בדיוק על איזה מרחק מדובר. במרווח כזה יש לפני מצב מאוזן באמת, ואני רשאי להכריע לצד הטהרה בספק. אבל כשהמים והעיסה כמעט נוגעים זה בזה, אין מקום להנחה כזאת, ופשוט שהעוף הלך מן המשקה ישר חזרה אל העיסה.
בעלי חיים שונים, שיעורים שונים. "ובפרה ובכלב", בפרה ובכלב, השיעור הנדרש הוא "כדי שילחכו את לשונם", כדי שהבהמה תעביר את לשונה על פיה. אני מודה שכבן עיר שלא היו לו מעולם פרה או כלב, מראה של בהמה מלחכת את לשונה נשאר בעיני מעין חידה, אבל המסר ההלכתי ברור: זהו שיעור גדול יותר, ודורש קרקע רבה יותר מן התרנגולת. ו"ושאר כל בהמה כדי שיתנגב", ושאר כל בהמה לפי המרחק שפיה צריך כדי להתנגב.
המשנה מסיימת בדעת רבי אליעזר בן יעקב, המסכים לכל האמור אבל מטהר ב"בכלב", בכלב, וסובר שאין צריך שם מרחק כלל. וטעמו: "שהוא פיקח", הכלב פיקח, "שאין דרכו להניח את המזון וללך למים", ואין דרכו להניח את מזונו ולהלך אל המים. פיקח דיו לדעת היכן ארוחתו, אף שאינו פיקח דיו כדי להישאל על טומאה. הכלב מבין שאוכל עלול להיעלם ואילו המים אינם הולכים לשום מקום, ולכן לא יילך ויחזור בין המשקה לעיסה, אלא יישאר במקום שהעיסה שם. ובזה מגיע פרקנו לסיומו.