טהרות, פרק ב, משנה ח. זו המשנה החותמת את הפרק, ובה שני עניינים נפרדים: עצה מעשית שמתגלה כהלכה, ומחלוקת בדבר מעמדם של חולין שאדם בחר לנהוג בהם בחומרות של קודש.
האוכל אוכל שני לא יעשה בבית הבד
פותחת המשנה: "האוכל אוכל שני לא יעשה בבית הבד" - מי שאוכל אוכל שיש בו טומאת שני, אל יעבוד בבית הבד.
ראשית נבהיר מה נאמר כאן ומה לא נאמר. אכילת אוכל שני מותרת לגמרי. אין שום איסור על אדם לאכול אוכל שיש בו טומאת שני, ויש אנשים שפשוט אוכלים כך כדרך קבע. הבעיה איננה באכילה עצמה, אלא במה שנעשה האוכל. למדנו כבר לעיל בפרק הזה שאדם שאכל אוכל שני נעשה הוא עצמו שני. אם כן, לפנינו אדם המסתובב בעיר, והוא עצמו טומאת שני.
אדם כזה, אומרת המשנה, יתרחק מבית הבד. ומדוע דווקא שם? אפשר היה לשער שהחשש נוגע לזיתים עצמם, שמא הם תרומה, או שהעניין תלוי בשמן, במשקה היוצא. אבל באמת אין זה לא זה ולא זה. הנקודה היא שבבית הבד התוצרת עדיין נמצאת בעיצומו של תהליך העיבוד. מדובר, בעולמה של המשנה, בארץ ישראל, ותרומות ומעשרות עדיין לא הופרשו מן היבול הזה. אותם חלקים רגישים לטומאה, והם עדיין מונחים בתוך גוף הזיתים והשמן שבבית הבד. אדם המהלך במעמד של שני ונוגע בתוצרת הזאת פוסל בפועל את אותה תרומה שעתידה להיות מופרשת ממנה, עוד לפני שהופרשה. לפיכך אל יקח על עצמו עבודה בבית הבד.
חולין שנעשו בזהירות של קודש
עכשיו עוברת המשנה לעניין חדש: "וחולין שנעשו על גב הקודש", אוכל חולין שאדם טרח והכינו לפי הכללים המחמירים של קודש, והדין הוא "הרי אלו כחולין", נשאר במעמדו כחולין פשוטים. נפגשנו בקטגוריה הזאת פעם אחת כבר, במשנה שלפנינו, שאף היא עסקה בחולין שנשמרו בזהירות של קודש, והתנאים חלוקים בשאלה כיצד יש לסווג אוכל כזה.
התנא קמא כאן נוקט בדרך הפשוטה: חולין הם חולין. אין הבדל אם אדם שמר עליהם כתרומה, כקודש או כדבר אחר; מעמדם העצמי לא השתנה.
רבי אלעזר בר רבי צדוק חולק: "הרי אלו כתרומה". לדעתו חולין כאלה עומדים במקום ביניים, לא קודש אך גם לא עוד חולין פשוטים. למעשה הם מתפקדים כתרומה: "לטמא שנים ולפסול אחד" - מטמאים שתי דרגות נוספות ופוסלים דרגה שלישית, בדיוק כדרך שהתרומה עושה כשהיא באה במגע עם משקה.
מחלוקת בשלושה פנים
מה שנראה כמחלוקת בין שתי דעות הוא באמת מחלוקת בין שלוש. המשנה שלפנינו, משנה ז, כולה דברי רבי אלעזר מתחילתה ועד סופה, ושם אמר דבר מפליא: שלושה דברים שיש בהם אותה דרגת טומאה עצמה שווים כולם בכוחם להעביר אותה, ואין הבדל לאיזו משלוש הקטגוריות הם שייכים, חולין, תרומה או קודש. הדבר נשמע פשוט עד שמגיעים לדברי הסיום שלו, שבהם הוא פוסק שהשלישי שבהם עדיין מעביר טומאה למשקה קודש ופוסל אוכל קודש. כלומר: לשיטתו, אף חולין מסוג זה אוחזים בכוח מסוים כלפי הקודש.
נמצא שיש שלוש דרכים להבין חולין שנעשו בזהירות של קודש:
- תנא קמא שבמשנתנו: הם נשארים חולין רגילים.
- רבי אלעזר בר רבי צדוק, במשנתנו: נותנים להם דין תרומה.
- רבי אלעזר, שדבריו ממלאים את המשנה שלפנינו: נותנים להם דין קודש.
ולעניין ההלכה, הרמב"ם פוסק כדעה הראשונה שבמשנתנו: שום זהירות שבעולם אינה הופכת חולין לדבר אחר, והם נשארים חולין. ואף על פי כן, כשלומדים את המשניות הללו ראוי להחזיק את שלוש הדעות לפנינו, שכן כל אחת מהן מבטאת אומדן אחר בשאלה כמה יכולים זהירותו וכוונתו של אדם להשיג בתחום הטהרה.
במשנה זו סיימנו את הפרק השני של מסכת טהרות.