טהרות, פרק י, משנה ח. זו המשנה החותמת את מסכת טהרות, והיא קושרת יחד שני חוטים. הפרק כולו עסק בענבים ובזיתים, בבתי הבד ובגיתות שבהם מייצרים יין ושמן. משנתנו חוזרת תחילה לשאלה שעלתה כבר קודם במסכת: מה בין רשות הרבים לרשות היחיד לעניין טומאה וטהרה, ולבסוף היא נחתמת בשאלה המעשית: מה עושה אדם בכלי בית הבד שלו לאחר שנבלעו בהם משקין טמאים.
רשות הרבים ורשות היחיד בכרם בשעת עבודה
נזכיר את הגדרת רשות הרבים בעולמם של טומאה וטהרה. אין זו קטגוריה משפטית פורמלית כמו במקומות אחרים, אלא שאלה פשוטה: כמה אנשים באמת נמצאים באותו מקום. מקום שהרבים מתהלכים בו הוא רשות הרבים, ומקום שאדם נמצא בו לעצמו הוא רשות היחיד. ההבדל המעשי ידוע: ספק טומאה ברשות הרבים, טהור; וספק טומאה ברשות היחיד, טמא.
"בין העיגולים לזגים": השטח שבין אבני המשקולת לבין פסולת הענבים הכתושים דינו כרשות הרבים. לאחר שהפירות נדרכו כבר, היו מניחים על השאריות אבנים עגולות וכבדות הדומות לאבני ריחיים, כדי להוציא את שארית המשקה ושלא ילך דבר מן היבול לאיבוד. הזזת ציוד בסדר גודל כזה דורשת כמה אנשים העובדים יחד, וכיוון שחבורת אנשים עסוקה שם, נחשב המקום רשות הרבים.
"כרם שלפני הבוצרים": חלק הכרם שעדיין לפני הבוצרים, שענביו לא נבצרו, דינו רשות היחיד. אנשים מבחוץ אינם נכנסים לשם, שהרי כל מי שנמצא בין הענבים העומדים נראה כגנב.
"של אחר הבוצרים": חלק הכרם שמאחורי הבוצרים, שכבר נבצר, דינו רשות הרבים. משעברה בו בצירת הבעלים, נכנסים אליו אנשים, ובעיקר העניים, הבאים בהמוניהם ללקט את הפרט ואת העוללות ושאר המתנות שהתורה הניחה להם שם.
"אימתי?" באיזה תנאי יש לחלק הכרם שנבצר כבר דין רשות הרבים? "בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו": רק כאשר אנשים נכנסים מצד אחד ויוצאים מן הצד השני. מה שעושה את המקום רשות הרבים הוא תנועה אמיתית העוברת דרכו.
החזרת כלי בית הבד לטהרתם
חציה השני של המשנה פונה לעניין שראוי שיסיים את כל הסוגיה. לאחר שהטומאה פשטה בכל מה שבבית הבד, מה יהיה בכליו של אדם? כלי שבלע לתוכו משקה טמא, כיצד מחזירים אותו לטהרתו?
"כלי בית הבד ושל גת, האקל": כלי בית הבד, שמשמשים בשמן, וכלי הגת, שמשמשים ביין, והאקל, אותו סל שכובשים בו את הזיתים לאחר ההוצאה הראשונה כדי להוציא מהם עוד שמן. התשובה תלויה בחומר שממנו נעשה הכלי.
"בזמן שהן של עץ, מנגבן והן טהורין": כלי עץ, מנגב אותם ובכך הם טהורים. יש כאן מחלוקת: יש אומרים שהניגוב הוא כל הנדרש, ויש אומרים שצריך להמשיך ולשפשפם באפר ובמים, ורק לאחר שפשוף זה הם טהורים. הרבה תלוי גם בזהות החפץ עצמו: לוח חלק, שאינו מחזיק דבר ואינו בית קיבול כלל, אינו צריך אלא ניגוב, ואילו כלי ממש עשוי להצריך טבילה במקווה.
"בזמן שהן של גמי, מיישנן כל שנים עשר חודש, או חולטן בחמין": כלים העשויים גמי, אותו עשב דמוי קנה הבולע משקה ומחזיקו בתוכו, יש להם שתי דרכי תיקון. אפשר להניחם בלי שימוש שנים עשר חודש שלמים, ובמשך הזמן הזה נרקב בתוכם כל מה שבלעו; או שיחלוט אותם ברותחין, והחמין מוציאים מהם את המשקה הטמא שנבלע. שתי הדרכים משיגות את אותה מטרה.
"רבי יוסי אומר: אם נתנן בשיבולת הנהר, דיו." רבי יוסי אינו חולק כל כך אלא מוסיף אפשרות שלישית. אם נתן אותם בזרם החזק של הנהר שנים עשר שעות, דיו. המים הכבדים והשוטפים חזקים דיים להוציא כל מה שבלע כלי הגמי.
תם ונשלם
ובזה נשלמה מסכת טהרות. איחלו לעצמכם מזל טוב: מדקדוקי דרגות הטומאה שבתחילת המסכת, דרך הספקות שברשות הרבים ובשוק, ועד עבודת הכרם ובית הבד, הגענו עד הסוף. היה עונג אמיתי ללמוד אותה יחד.