טהרות, פרק א, משנה ח. משנתנו ממשיכה לעסוק בגושי בצק הנוגעים זה בזה. הבצק אמנם נדבק, אבל החתיכות אינן מתאחדות לגמרי: אם מפרידים ביניהן, כל אחת חוזרת להיות גוש בפני עצמו. כאן המשנה עוסקת במקרה ההפוך מזה המוכר לנו. לא טומאה שנגעה באשכול גושים שהיו מחוברים מקודם, אלא גוש אחד שכבר נושא דרגת טומאה, ורק לאחר מכן נדבקים אליו גושי בצק חדשים. מה קולטים המצטרפים כל זמן שהם מחוברים, ומה נשאר מזה כשהם נפרדים?
מקרצה שהיתה תחילה
"מקרצה שהיתה תחילה והשיקה לה אחרות, כולן תחילה": גוש בצק שהיה ראשון לטומאה, והשיקו לו גושים אחרים, כולם ראשון. כל זמן שהם מחוברים, האשכול כולו נחשב גוף אחד וכולם שותפים למעמדו של הגוש המקורי.
"פרשו, היא תחילה וכולן שניות": אבל כשהם נפרדים, התמונה משתנה. הגוש המקורי נשאר ראשון, שהרי הוא זה שנגע באב הטומאה. האחרים, לעומת זאת, יורדים למעמד של שני. הם עצמם לא נגעו במקור הטומאה; כל מה שקיבלו, קיבלו מראשון, וזה עושה אותם שני. מעמדם המורם החזיק מעמד רק כל זמן שהיו חלק מן הגוף המחובר.
מקרצה שהיתה שניה
"היתה שניה והשיקה לה אחרות, כולן שניות": אם הגוש המקורי היה שני, והשיקו לו גושים אחרים, כולם שני כל זמן שהם מחוברים.
"פרשו, היא שניה וכולן שלישיות": משנפרדו, הגוש המקורי נשאר שני, והגושים שהיו מחוברים אליו נעשים שלישי. מבחינת מה שהחזיקו רגע קודם לכן ירדו דרגה; מבחינת הבצק הפשוט שהיו לפני שנגעו בכלל במשהו, ודאי שעלו. כך או כך, עתה הם עומדים בדיוק במקום שבו צריך לעמוד בצק שנגע בשני.
מקרצה שהיתה שלישית
"היתה שלישית והשיקה לה אחרות, היא שלישית וכולן טהורות, בין שפרשו בין שלא פרשו": אם גוש בצק התרומה המקורי היה שלישי, והשיקו לו גושים אחרים, הוא נשאר שלישי וכל האחרים טהורים, בין שנפרדו ובין שהם עדיין מחוברים.
שהם טהורים לאחר הפרישה, פשוט: אין בתרומה דרגה רביעית, ולכן לשלישי אין מה להעביר להם. אבל מדוע יהיו טהורים גם בשעה שהם עדיין דבוקים בו, זה טעון עיון, וזו שאלה שנחלקו בה המפרשים. לדעת הברטנורא ואחרים, הסברא היא כך: הואיל ואם יפרישו אותם יישארו טהורים לגמרי, אין החיבור שלהם נחשב חיבור אמיתי. ואם אין זה חיבור ממש, הרי שאף בשעה שהם דבוקים יחד לא נעשו מעולם גוף אחד עם השלישי. לפיכך הם נשארים טהורים מתחילה ועד סוף.
המשנה מותחת אם כן קו מדויק. חיבור יכול להעניק לחתיכת בצק מעמד שלא זכתה בו בזכות עצמה, אבל רק כל זמן שהחיבור קיים, ורק במקום שהחיבור משמעותי דיו כדי להוליך טומאה מעיקרו.