טהרות, פרק ט, משנה ז. פרקנו עוסק בזיתים בדרכם מן העץ אל בית הבד, ובשאלה מאימתי המשקה הזב מהם מכשירם לקבל טומאה. הכלל המנחה בכל הפרק: משקה מכשיר רק כשהוא לרצון הבעלים; כל זמן שאדם עודנו אוסף ומוסיף על הכרי שלו, אין לו כל עניין במוהל הנקווה שם, מלאכתו לא נגמרה, והזיתים אינם מוכשרין. משנה זו שואלת מה הדין כשנמלך באמצע.
המשנה מציגה עתה מקרה שמתרחש בעיצומו של התהליך: "רצה ליטול מהן", בעל הבית מבקש לקחת מן הכרי מקצת מן הפרי, "בד אחד", שיעור טעינה אחת לבית הבד, "או שני בדים", כפליים מכך, ולדרוך אותם מיד, אף שיתר היבול עדיין נאסף ומובא. השאלה היא אם החלטה כזו מכריזה שנסתיים שלב האיסוף, וממילא המשקה הנקווה בכרי נעשה נוח לו, והזיתים מוכשרין.
"בית שמאי אומרים: קוצץ בטומאה ומחפה בטהרה". בית שמאי מתירים לו לקצוץ את שיעור הבד בכלי טמא, כלומר עצם נטילת הזיתים אינה משנה את מעמד הפרי; בשעה שהוא נוטל את שיעור הבד שלו, הזיתים עומדים בחזקתם שאינם מקבלים טומאה. החיפוי של הנשאר הוא זה שמשנה את התמונה. חיפוי הכרי הוא האות שעבר מן האיסוף אל הדריכה, ומשניתן אות זה, הזיתים עצמם משתנים במציאות ההלכתית מבלתי מוכשרין למוכשרין. לפיכך החיפוי צריך להיעשות בטהרה.
"בית הלל אומרים: אף מחפה בטומאה". בית הלל מקילים במקצת. לדעתם אף החיפוי נעשה בכלים טמאים, שכן נטילת שיעור בד והתחלת עיבודו לא שינתה למעשה את מעמד הכרי. כל זמן שדעתו להוסיף עוד זיתים, כל המלאכה נחשבת שלא נגמרה, ומלאכה שלא נגמרה משמעה שהמוהל הזב עדיין אינו לרצון.
"רבי יוסי אומר: חופר בקרדומות של מתכת ומוליך לבית הבד בטומאה". רבי יוסי נוקט לשון מוקצנת בכוונה. לא רק שהכלי יכול להיות טמא, אלא שהוא חופר בכרי בקרדומות של מתכת. קרדום של מתכת מרמז על קרדום מלחמה, כלי הנושא את דרגת הטומאה החמורה שאפשר להעלות על הדעת, אבי אבות הטומאה, ורבי יוסי אומר שאף בכזה מותר להשתמש. ומוליך את הזיתים לבית הבד, בית עצירת השמן, בטומאה. לדעת רבי יוסי אין הזיתים עוברים מבלתי מוכשרין למוכשרין עד שתיגמר המלאכה ממש, ובכך הוא מרחיק לכת יותר מבית הלל.
ההלכה כבית הלל.