טהרות, פרק ז, משנה ז. לאורך כל הפרק המשנה עוברת ממקרה למקרה בענייני עם הארץ, יהודי שאינו מקפיד על טומאה וטהרה, ובכל מקרה היא שוקלת שאלה אחת: האם אנו חייבים לחשוש שנגע בחפצינו, או שמא מותר להניח שהוא נמנע מהם? המשנה שלפנינו מציגה את השאלה הזאת לגבי אדם שהפקיד את בגדיו אצל אחר וחזר לקחתם לאחר זמן.
בגדים שהופקדו אצל בלן בית המרחץ
"המניח את כליו בחלון של אודיירין": מי שמניח את בגדיו בחלון של האודיירין. "אודיירין" היא עוד אחת מן המילים היווניות שהמשנה מרבה בהן, וכוונתה לבלן, הממונה על בית המרחץ. החלון שלו שימש כמין תא אחסון, מה שאנו קוראים היום לוקר. אדם הנכנס למרחץ מוסר לו את בגדיו, והם נשמרים שם עד שיצא.
"רבי אלעזר בן עזריה מטהר": רבי אלעזר בן עזריה פוסק שהכלים טהורים. אין אנו מניחים שמישהו פשפש בהם. הנימוק ממשיך את הקו של המשניות הקודמות, שהניחו שהגנב מפוחד מכדי להסתובב. אף כאן, אם הבגדים עדיין מונחים במקום שהונחו בו, עצם הדבר מוכיח שאיש לא היה מוכן לשלוח בהם יד, שהרי מי שחושש שיחשדו בו בגניבה מושך את ידיו לגמרי ואינו מחטט בחבילתו של חברו.
"וחכמים אומרים: עד שיתן לו את המפתח או חותם, או עד שיעשה סימן": חכמים חולקים. לדעתם אין הכלים בחזקת טהרה אלא אם כן קיבל הבעלים את מפתח התא, או חותם, או שעשה סימן היכר משלו, למשל שקיפל את הבגדים בצורה מסוימת או סידרם באופן שיבחין מיד אם נגעו בהם. כל עוד לא ננקטה אחת משלוש ההגנות הללו, הכלים טמאים.
בגדים שהופקדו מגת לגת
"המניח את כליו מגת זו לגת הבאה": מי שמניח את בגדיו אצל אדם אחר מעונת דריכת הענבים של השנה הזאת ועד עונת הדריכה של השנה הבאה, שנה שלמה שבה הם מונחים ברשותו של אותו אדם. "כליו טהורין": הבגדים נשארים בטהרתם. "ובישראל, עד שיאמר: בלבי היה לשומרן": אבל כאשר ישראל החזיק בהם, אינם טהורים אלא אם כן יאמר שהתכוון כל הזמן לשמור עליהם.
הדברים נאמרו בלשון סתומה, ויש שתי דרכים להבין במי מדובר בכל חלק. לשתי הקריאות יש טעם.
הברטנורא מפרש את ההלכה הראשונה, "כליו טהורין", כמדברת בבגדים שהופקדו אצל נכרי. הנכרי נרתע מלנגוע בממונו של יהודי, שכן בעיניו מדובר באנשים בעלי מערכת כללים מוזרה ומסובכת שאין לו רצון להסתבך בה, ולכן אנו מניחים שלא נגע בבגדים כלל. הסיפא עוברת אפוא לישראל שהוא עם הארץ, ודווקא היותו יהודי היא הסיבה שאין לו כל רתיעה. הוא סבור שהוא בקי היטב בענייני טומאה וטהרה, שהרי למד אותם בילדותו, ולכן הוא ממשמש בכל מה שעולה על רוחו. משום כך אין בפיקדונו חזקת טהרה, אלא אם כן אמר במפורש שהיה שומר על הבגדים, ששמירתם הייתה כוונתו המודעת. אפילו אדם ישר ותם לב אינו מועיל לנו כאן, שכן בלא שיהיה בדעתו כל העת שאין לטמא את הבגדים הללו, אין די בכך שהוא נאמן מטבעו.
גישה שנייה מבינה ש"כליו טהורין" אינו מדבר בנכרי כלל, אלא בבגדיו של כהן, לעומת הישראל הנזכר בסיפא. לפי קריאה זו, אין עם הארץ חשוד לגעת במה ששייך לכהן. כשם שהנכרי נרתע מאליו ממאכלו של יהודי, כך עם הארץ רואה את בגדי הכהן ונזכר במה שלמד בבית אביו, שאין נוגעים בחפציו של כהן, והוא מתרחק. אבל כשהבגדים של ישראל רגיל, עם הארץ מרגיש עמם בנוח לגמרי, ואנו מניחים שאכן נגע בהם, אלא אם כן אמר: "בלבי היה לשומרן", ששמירתם הייתה בדעתו.
נמצאנו למדים שהמשנה מותירה בידינו שתי דרכים ראויות לקרוא את המקרה האחרון, ולקח אחד עקבי העובר בכל הדיון: דבר המופקד ביד אחר נשאר בטהרתו רק כשיש סיבה ממשית להאמין שאותו אדם הרחיק את ידיו ממנו, בין שהסיבה היא מפתח, חותם, סימן היכר, רתיעה טבעית, או אמירה מפורשת שהיה שומר עליהם כל אותו זמן.